פרק ג' – מבנה הנפש
מאת נדב כהן
לפני שנתחיל להסביר את מבנה הנפש כפי שמוסבר בקבלה ובחסידות, נשים לב לנקודה מעניינת: גם בפסיכולוגיה לומדים על מבנה הנפש ועל הכוחות השונים שיש בנפש, ואם כן, מה הוא החידוש, ובשביל מה יש צורך ללמוד את הדבר כפי שמופיע בקבלה?
אלא שישנו הבדל גדול.
כאשר לומדים זאת בפסיכולוגיה, מהו מקור המידע לכוחות השונים בנפש? הפסיכולוגים ערכו מחקרים, בדקו אנשים שונים, התנהגויות שונות, חקרו ולמדו והגיעו למסקנות. אין אנו באים לזלזל בכך, ווודאי שישנו סיכוי טוב שחלק ממסקנותיהם נכונות. אולם נקודת המוצא בקבלה היא שונה לגמרי.
בתחילת פרק ג' של התניא כותב אדמו"ר הזקן כי כוחות הנפש משתלשלים מ'עשר הספירות של הקב"ה'. הקב"ה ברא את האדם בצלמו, וכיוון שאצלו ישנן עשר ספירות (בהמשך נסביר יותר במה מדובר) לכן גם באדם ישנם עשרה כוחות.
איך אדמו"ר הזקן יודע על עשרת הכוחות הללו שישנן אצל הקב"ה? זה לא הגיע ממחקר או מבדיקות מעבדה.. הוא פשוט ראה את זה, הוא היה שם. מסופר עליו כי כאשר היה רוצה לכתוב את המילה 'אצילות' (עולם רוחני עליון) היה כותב רק את המילה "אצי'", ומרוב התרגשות לא יכול היה לסיים את המילה, הוא פשוט חווה את מה שהוא כתב, ומכאן החשיבות ללמוד את הדברים דווקא כפי שהם מובאים בקבלה ובחסידות.
שכל ורגש (מוחין ומידות)
על מבנה הנפש עצמו נכתבו ספרים רבים, ובוודאי לא ניתן לתמצת זאת לכמה שורות. בפרק זה (פרק ג') מתמקד אדמו"ר הזקן במה שרלוונטי עבורנו, כדי לתת לנו כלים להתגבר על הנפש הבהמית.
הנפש מתחלקת לשתי קטגוריות מרכזיות: שכל ורגש. בשכל ישנם שלושה כוחות שכליים: חכמה, בינה ודעת (ראשי תיבות חב"ד), והרגש כולל שבעה כוחות רגשיים: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות (ראשי תיבות חג"ת נהי"מ).
לפני שנתחיל לפרט על כל אחד מהכוחות, נלמד את אחד הכללים הבסיסיים ביותר בקבלה ובחסידות, כלל הרלוונטי לכל אחד מאיתנו, ולא רק בעבודת השם, אלא בכלל:
המח שליט על הלב – השכל שולט ברגשות
בטבע של הנפש האלוקית, השכל שולט על הרגשות. יותר מזה! השכל מוליד את הרגשות. היינו, כתוצאה מהתבוננות מעמיקה בגדולת ה' נולד בליבנו רגש של יראה מה' ורגש של אהבה לה'. וכפי שנסביר בהמשך – ככל שההתבוננות תהיה עמוקה יותר ופנימית יותר, כך הרגש שיולד בלב יהיה חזק יותר.
מעט קשה לקבל זאת בהסתכלות ראשונה, כיוון שבנפש הבהמית זה לא בדיוק כך. בנפש הבהמית הרגש הוא הגורם הדומיננטי, הוא מאוד חזק והוא בדרך כלל מטה ומכופף את השכל כך שיתאים לרגש. (לדוגמא, יש לנו איזו תאווה שמקורה בלב והיא משכנעת את השכל שזהו הדבר הנכון לעשותו).
את התולדה של הרגש שנולד כתוצאה ממסקנות שכליות ניתן להדגים באופן הבא: מי שמאמין שבעל חי ואדם הם שווי ערך מפתח לעיתים אהבה לחיות כמו לבני אדם, וממילא מפתח סלידה מאכילת חיות. רגשות אלו שבלב נובעות מתפיסת העולם של האדם במוח. כלומר השכל הוא זה שמנווט את הלב.
השכל
כאמור, את השכל אנחנו מחלקים לשלוש – חכמה, בינה ודעת.
מה ההבדל בין שלושתם?
כח החכמה נקרא בקבלה "ברק המבריק" הוא מתייחס להבזק הראשוני של השכל, לרגע בו נופל לנו רעיון חדש (בסרטים מצוירים רואים שפתאום נדלקת נורה ליד הראש של אחת הדמויות כדי לסמל את הרעיון שהתחדש). הרעיון עדיין מופשט לחלוטין, וייתכן כי אנחנו אפילו לא מסוגלים להסביר אותו, לא לאחרים, ואפילו לא לעצמנו.
כח הבינה הוא השלב הבא. זהו השלב בו מתחילים לפתח את הרעיון ולהוריד אותו לפרטים.
לכן כוח החכמה משול לאב, וכוח הבינה לאם. ביצירת הוולד האבא נותן רק טיפת זרע שעדיין מופשטת לחלוטין, אין שם שום צורה של ילד, אך הכל כבר נמצא שם. האישה לעומתו, לוקחת את אותה "נקודה", ובמשך הריון של תשעה חודשים מפתחת אותה ומורידה אותה לפרטים, עד שנוצר ולד עם צורה והבדל בין יד לראש, לרגל וכד'.
ניתן להביא משל נוסף כדי להבין זאת טוב יותר. כשאדם ממציא רעיון למוצר חדש, בדרך כלל, תיאורו הראשוני של הרעיון יכול להתפרס על עמוד אחד בלבד. אולם כדי לפתח את הרעיון, ולהפוך אותו למוצר ממשי – נכתבות תוכניות ארוכות והתייעצויות אין ספור שמסבירות ופורטות את אותו רעיון מופשט. אותו רעיון כאמור הוא 'חכמה', והפיתוח הוא ה'בינה'.
בשם השם י – ה – ו – ה. ה"יוד" מסמלת את החכמה, כיוון שהיא נכתבת כנקודה קטנה, מופשטת וחסרת מימדים, וה"הא" הראשונה מסמלת את הבינה כיוון שהאות "הא" היא בעצם האות "יוד" כפי שמתחו אותה לרוחב, לאורך ולעומק.
כח הדעת הוא הכוח להוריד את ההשכלה הגבוהה שהתפתחה על ידי החכמה ובינה – לרגשות. אדם יכול ללמוד משהו, להשכיל ולהבין, אך יחד עם זאת ההבנה לא תפעל שינוי במידותיו וברגשותיו, וממילא גם לא תשנה את ההתנהגות שלו. כוח הדעת (דעת מלשון חיבור והתקשרות), הוא הכוח להפנים, להתחבר לנושא אותו לומדים ועל ידי זה להרגיש את העניין. לעבור ממצב של משקיף מהצד למצב שהעניין "נוגע לי", העניין חשוב לי.
מספרים שפעם הגיע לדואר אדם שלא ידע לקרוא. הוא הגיע כדי לקבל מברק. כיוון שלא ידע לקרוא, הקריא לו הפקיד בדואר את תוכן המברק. במברק סופרו דברים איומים שקראו למשפחתו של האיש. אולם בעוד מקבל המברק הזדעזע והחל לבכות, פקיד הדואר נותר שליו. כיצד זה יתכן? פשוט, אצל פקיד הדואר העניין לא "נוגע", הוא אינו מרגיש שזה שייך אליו, ולכן, אף על פי שהוא הבין היטיב את מה שקרא, זה לא פעל על המידות שלו, על הרגשות שלו. לכן חשובה ה'דעת', שהיא ה'ממיר' שהופך את השכל לרגש – לחוויה.
מסופר על אדמו"ר הזקן, שכאשר חזר מלימודיו אצל רבו המגיד ממזריטש, שאל אותו חמיו מה למד שם, מה הוא יודע כעת שלא ידע קודם? ענה לו אדמו"ר הזקן כי עכשיו הוא יודע שיש בורא לעולם. בתגובה, קרא חמיו לעוזרת הבית ושאל אותה האם יש בורא לעולם, היא השיבה 'בוודאי שכן'. פנה אליו חמיו ואמר לו "הנה גם היא אומרת שיש בורא לעולם, בשביל כזה דבר פשוט היית צריך לנסוע כל כך רחוק?" ענה לו אדמו"ר הזקן "היא אומרת שיש בורא לעולם, ואני יודע שיש בורא לעולם"
איך עושים זאת בפועל? אחרי שמסיימים לימוד מסויים צריך לעצור ולהתבונן. לא סתם לחשוב, אלא להעמיק את הדעת "בחוזק ובהתמדה". זו אכן מהותה של התפילה. הזמן שלנו "להוליד" רגשות אהבה ויראה לבורא עולם על ידי התבוננות בגדולת הבורא ומעשיו הנפלאים. ולכן גם בסדר התפילה – תחילה ישנם מזמורי תהילים המתארים את גדולת השם ומעשיו בעולם, אחר כך מתבוננים במלאכים ובעולמות הרוחניים, ורק אז מגיעים לקריאת שמע שעיקרה התבוננות באחדות השם – השם אחד, ומתוך כך נולד רגש אהבה "ואהבת..",
אחרי כל ההכנות הללו ניתן באמת לעמוד מול השכינה בתפילת העמידה.
לכן, כוח הדעת חשוב כל כך ונקרא בזוהר 'המפתח של המידות', כיוון שללא התבוננות מעמיקה וללא "ידיעה" לא נוליד מידות אמיתיות לבורא, ואדרבה, עלולות להיוולד לנו מידות מזוייפות – נוכל להרגיש אהבת השם אבל לא תהיה זו אהבה אמיתית.
מח, לב, כבד
כשהסדר הוא כראוי ואכן המח שולט על הלב אז יוצא ראשי תיבות מל"ך, האדם הוא כמו מלך.
אך כאשר הלב קודם למח יוצא ראשי תיבות למ"ך.
מידות / רגשות
לאחר שדימינו את החכמה והבינה לאב ואם, מי הם הילדים ?
התשובה היא, שהילדים הם הרגשות שלנו, או כפי שנקראות בקבלה ובחסידות – 'מידות'.
כאמור, יש לנו בלב שבע מידות. ראשית נתמקד בשתי המרכזיות שבהן: חסד (אהבה) וגבורה (יראה).
יראה
כאשר מדברים כאן על יראה, אין הכוונה ליראה נמוכה הנקראת "יראת עונש" – מצב בו אדם מפחד לקבל עונש מהקב"ה, ולכן הוא אינו עובר על רצונו. דרגה זו משאירה את האדם במקום נמוך, בו הוא עדיין דואג לעצמו, לאגו שלו. היראה אליה אנו שואפים היא יראה נעלית יותר, יראה שמגיעה מתוך כך שהקשר שלנו עם הקב"ה כל כך חשוב לנו שאנו חוששים לפגוע בו, חוששים לנתק אותו.
כתוצאה מההתבוננות אנו מרגישים עד כמה השם אינסופי, עד כמה הוא "אחראי" לעצם הקיום שלנו כאן כל רגע מחדש, עד כמה הקשר איתו חשוב, וממילא איננו רוצים לעבור על רצונו כדי לא להחליש או ח"ו לנתק את הקשר, ואפילו לא 'לאכזב' אותו.
לאחר שנולדת בליבנו הרגשת היראה, מגיעה לאחר מכן הרגשת האהבה,
'אהבה' היא הרצון והשאיפה להתאחד עם האהוב. כאשר אנו מתבוננים בגדולת הבורא (באופן הנכון) זה מוליד בנו את הרצון והשאיפה להתאחד איתו. זה יוצר בנו את הרצון להתעלות מהעולם החומרי ולדבוק בבורא עולם. ככל שההתבוננות תהיה חזקה יותר כך גם האהבה תהיה גדולה יותר. וכפי שדוד המלך אומר בתהילים "צמאה נפשי לאלוקים" "צמאה לך נפשי" וכו', שהנפש שלנו צמאה ומשתוקקת לקדושה ולאלוקות. כמו שכשיש למישהו אהבה חדשה בחיים לא ניתן להפסיק לחשוב עליה, כך גם כאן, כש"מתאהבים" בקב"ה אי אפשר להפסיק לחשוב עליו והדעת נתונה כל העת לחפש דרכים איך לחזק את הקשר עימו.
שאר המידות האחרות הן הסתעפות של יראה ואהבה.
לסיכום
הסברנו כי בנפש האלוקית השכל הוא זה שמוליד את הרגשות שבלב, כאשר הדעת היא המפתח המחבר את השכל והלב, ובפרק הבא נלמד כיצד זה כבר יורד למעשה בפועל.
