פרק ד- הלבושים

פרק ד – הלבושים
מאת נדב כהן

מבנה הנפש – הלבושים

בפרק הקודם התחלנו לדבר על הכוחות שבנפש, הכוחות השכליים והכוחות הרגשיים. הסברנו כיצד הכוחות השכליים מולידים ומנווטים את הכוחות הרגשיים, ובפרק זה נמשיך לשלב הבא – לבושי הנפש – הכלים באמצעותם השכל והרגשות באים לידי ביטוי.

הלבושים

לאחר שאנחנו מבינים ויודעים, אנחנו גם מרגישים. מה קורה אחרי שמרגישים? השלב הבא אחרי הרגש הם ה'לבושים' של הנפש: המחשבה, הדיבור והמעשה.

למה אדם מתלבש ?

בגדיו של אדם אינם עבור עצמו. הוא לובש אותם לצורך הסביבה, ומתאים אותם לסביבה או לאירוע. אינו דומה בגד שנלבש לרגל יציאה לעבודה, לבגד הנלבש לכבוד אירוע חגיגי. יתירה מכך: באמצעות בגדיו מבטא האדם את הצורה שבה הוא מעוניים שהסביבה תסתכל עליו. הבגד הוא סמל הסטאטוס של האדם: כשאדם רוצה להיראות קליל, חברותי, עממי – הוא יבחר בגדים פשוטים, לא מאוד מאורגנים וכו'. לעומת זאת ביגוד מחויט, מוקפד, מבטא חשיבות, רמה גבוהה ויחד עם זאת קרירות וריחוק.

בגדיו של האדם ומה שהם מבטאים כלפי הסביבה, אינם בהכרח תואמים את אופיו האמיתי של האדם. יש אנשים פשוטים שמעדיפים ללבוש בגדים מכובדים, ויש להיפך. לסיכום, הבגד הוא (גם) ערוץ תקשורת מסוים עם העולם.

הדיבור שלנו, מתנהג גם כן כמו לבוש: כדי שנוכל לפנות אל הזולת, כדי להתבטא כלפי החוץ אנחנו חייבים את הדיבור. הדיבור – כמו הביגוד – אינו מבטא אותנו בעצמנו, אלא מבטא את מה שאנו רוצים לומר או "ליחצ"ן" כלפי סביבתנו. לכן, הדיבור נקרא 'לבוש', וכך גם מעשה ומחשבה.

לבושי הנפש הם הדרך שלנו לפנות לעולם החיצון, על ידי לבוש המעשה אני מתקשר עם כל העולם שבחוץ, על ידי לבוש הדיבור אני מתקשר עם מי שמבין את שפתי, על ידי לבוש המחשבה אני מתקשר עם עצמי. כשאני חושב לעצמי מחשבות , בעצם אני מדבר עם עצמי.

מדוע הם נקראים לבושים, בשונה מה'כוחות' ?

כוחות הנפש – השכל והרגש, הם מאוחדים עם הנפש. לעומת זאת המחשבה, הדיבור והמעשה, הם כמו לבוש לנפש, היינו שניתן להוריד אותם ולהחליפם באחרים, כמו בגדים.

כלומר המעשים שלנו זה לא מי שאנחנו באמת, אדם יכול לעשות מעשים שלא תואמים את האמונה שלו, אותו דבר לגבי הדיבור – אדם יכול לדבר דברים שלא באמת מייצגים אותו. אדם גם יכול להחליף את סגנון דיבורו משעה לשעה – כמו בגדים, וכך גם את מעשיו. לדוגמא אדם יכול להתנהג בחברה, אחרת לגמרי מאשר בביתו.

ההפתעה הגדולה היא שגם המחשבה היא לא מי שאני באמת, אדם יכול "לחיות בדמיונות", לחשוב מחשבות שהם בכלל לא הוא. אמנם המחשבה הרבה יותר מאוחדת עם הנפש לעומת הדיבור והמעשה (ולכן, אגב, לא ניתן לעצור את המחשבות), אך עדיין אין זה 'אני' באמת.

לבושי הנפש האלוקית

כיוון שאנו עוסקים בהיכרות עם הנפש האלוקית, נסביר כעת איך נראים הלבושים של הנפש האלוקית.

על השכל והרגש הסברנו בפעם הקודמת, השכל מתבונן בגדולת הבורא וברגש נולדים רגשות של אהבה ויראה.

השכל והרגשות באים לידי ביטוי בלבושים

לאחר שהשכלנו בגדולת הבורא והולדנו רגש אהבה לבורא עולם, בשלב הבא זה מתבטא בלבושים.

ההשכלה מתלבשת בעיקר במחשבה ובדיבור, וכך בנפש האלוקית לימוד התורה מתבטא בעיקר במחשבה ובדיבור, והרגשות מתלבשים בעיקר במעשה, רגש האהבה מתלבש במצוות ה"עשה" (מה שאנו מצווים לעשות), ורגש היראה מתלבש בעיקר במצוות ה"לא תעשה" (הדברים שאנו מצווים שלא לעשות).

כדי שהמעשה יהיה אמיתי ושלם הוא חייב להיות מונע ברגש של אהבה. עשיה נטולת רגש הינה עשייה חיצונית בלבד.

גבר ואישה – ארבעה מצבים

כדי להבין מדוע החיבור של הרגש והמעשים מוכרח, נציג כאן ארבעה מצבים בין בני זוג:

מצב ראשון – הגבר אוהב את האישה אך לא מוכן לבטא את זה במילים ובמעשים. האישה כמובן אינה מרוצה מהמצב, "אם אתה באמת אוהב אותי", היא אומרת לגבר "אז תגיד את זה, ואל תסתפק ברמזים, אלא תפעל בהתאם.." אנחנו חיים בעולם העשייה ולא בעולם של רגש, ולכן האישה מצפה מבעלה שיוריד את הרגשות לדיבורים ומעשים.

מצב שני – הגבר אוהב את האישה וגם מוריד זאת למעשים, אך לא למעשים כפי שהיא רוצה, אלא כפי שהוא רוצה. שמעתי פעם על בעל שקנה לאשתו לכבוד יום הולדת 40 מתנה מאוד מיוחדת – מכסחת דשא… – הוא פשוט חשב מה אני הייתי רוצה לקבל והשליך את הרצון שלו על אשתו, כמובן שגם במצב זה האישה לא תהיה מרוצה: "כשאמרתי שתוריד את האהבה למעשים, התכוונתי למעשים שאני רוצה ואוהבת, לא מה שאתה רוצה ואוהב".

מצב שלישי – הגבר שלנו כבר קלט שצריך לתת לאישה מה שהיא רוצה, ואכן הלך וקנה לה לכבוד יום ההולדת טבעת יהלום, כשהגיע הביתה זרק את הטבעת כלאחר יד על השולחן ואמר לאשתו שתלך תיקח משם את המתנה. שוב האישה לא תהיה מרוצה. היא רוצה את זה עם כוונה, מכל הלב, לא מספיק המעשה..

מצב רביעי – אחרי ששללנו את כל האופציות הפחות מוצלחות, נציג את האופציה המתוקנת: הגבר קונה לאיש מה שהיא רוצה ונותן לה את זה מכל הלב, מלווה בברכות ומילות אהבה.

אנחנו ובורא עולם

כך הוא הדבר גם בקיום המצוות. אפשר לומר לקב"ה שאנחנו אוהבים אותו, אבל רק בלב, לא להוריד לדיבורים ולמעשים. מסופר על יהודי שהציעו לו להניח תפילין והוא ענה שהוא אוהב את הקב"ה בלב, לאחר מכן הוא הציע חזרה, 'אולי אתה תלך לצבא?' על כך הוא נענה באותו מטבע, 'אני עושה צבא בלב…'

אפשר לומר שאוהבים ואכן לבטא זאת במעשים, אך לא במעשים שהוא ביקש מאיתנו לעשות.

ואפשר לעשות מה שביקש, אך לעשות זאת כלאחר יד, בלי תשומת לב, בלי כוונה, כעין 'לעשות טובה' לקב"ה, העיקר לגמור עם זה כבר…

כשאנו מקיימים מצוות עם רגש ועם כל הכוונה, כל הגוף שלנו פועל בהרמוניה מושלמת: בשכל התבוננו בגדולת ה', מכך נולדו לנו רגשות האהבה ויראה אל ה', והתוצאה היא שאנו לומדים תורה (מחשבה, דיבור) ומקיימים מצוות (מעשה) במסירות ומתוך רגש של אהבה להקב"ה.

בהקשר לזה, נביא שני הסתכלויות שונות בנושא קיום המצוות.

המצוות – תרגיל במשמעת או חיבור ישיר לבורא עולם ?

יש כמה אופנים בהם ניתן להתייחס למצוות שקיבלנו מהקב"ה בתורה.

אפשר לומר שלא ממש אכפת לו מהמעשה עצמו. כלומר המעשה כשלעצמו אין לו משמעות, פשוט הוא עושה לנו תרגיל במשמעת, הוא רוצה לבדוק אם נקיים את מה שאמר או לא, אבל לא שהמצוות עצמן פועלות פעולה כלשהי בעולם.

אפשר להסתכל בצורה עמוקה יותר ולומר שאכן למצוות יש תפקיד מעבר להיותם תרגיל משמעת, הם "מצוותות" – מחברות אותנו עם בורא עולם, המצווה היא אמצעי להתחבר אליו. הוא נמצא אי שם למעלה, אנחנו נמצאים פה למטה, והמצווה מרימה אותנו אליו.

אבל יש גם אופן עמוק אף יותר להסביר זאת.

המצווה היא לא רק אמצעי להתקשר לקב"ה, אלא המצווה עצמה היא היא החיבור אליו, היינו שהקב"ה 'צמצם' את עצמו לתוך אותה מצווה, ועכשיו כשאני מקיים אותה אני תופס אותו בעצמו!

איברי המלך

רעיון זה מובא בזוהר בביטוי שהמצות הן ה'איברים' של הקב"ה. כמובן שהכוונה כאן למשל, שהרי לבורא עולם אין גוף.

למה משתמשים דווקא בביטוי איברים כמשל ?

מה התפקיד של איבר בגוף? איבר זהו בעצם משהו גשמי, דומם שממשיך בתוכו את האור של הנפש, במילים של הקבלה: איבר הוא כלי שמכיל בתוכו אור.

כמו שבגוף האדם יש רמ"ח (248) איברים הממשיכים את הנפש, כך אצל הקב"ה יש רמ"ח (248) מצוות עשה, הממשיכות את האור האלוקי שלו לעולם. כשיהודי מקיים מצווה, הוא לא רק הצליח ב"תרגיל משמעת", אלא הוא ממש המשיך אור אלוקי לעולם. כשם שבגוף יש 248 איברים, כך גם בנפש יש 248 "איברים" וכאשר יהודי מקיים את כל המצוות במחשבה דיבור ומעשה הוא בעצם קושר את כל איברי נפשו ל"איברים" של התורה ועל ידי זה ל"איברים" של הקב"ה. ובעצם קיום המצווה קושר אותנו בקשר ישיר עם הקב"ה.

כשמבינים את המצוות כך, אין זה משנה אם אנחנו מבינים את המצווה או לא, אם אנחנו מתחברים אליה או לא, כי עניין המצווה הוא קודם כל חיבור ישיר לקב"ה, הוא צמצם את עצמו לתוך אותה מצווה, לתוך אותו חפץ גשמי עימו נעשית המצווה, ועל ידי קיום המצווה אנחנו מתקשרים איתו.

ומזה מובן שהמצוות זה לא רק מסורת, או יצירת סדר חיובי כלשהו, אלא המצוות זה קודם כל אלוקות ממש, זה חיבור ישיר לבורא עולם, ואחרי זה אנחנו גם מרוויחים מזה את כל הדברים הטובים של מסורת, סדר חברתי וכד'.

ומה לגבי מצוות ה"לא תעשה" ?

כפי שבמצוות ה"עשה" הכוח המניע הוא האהבה, ולכן האהבה מלובשת בתוך המעשים, כך במצוות ה"לא תעשה" הכוח המניע הוא היראה.

בפרק הקודם הסברנו שאהבה היא השאיפה להתאחד עם האהוב, וממילא היא מביאה אותי לקיים את רצונו באופן חיובי (כשאדם אוהב את חברו הוא רוצה לעזור לו), היראה לעומת זאת היא הרצון לשמור על הקשר ולא להחליש או חס-ושלום לנתק אותו, ולכן היא גורמת לאדם שלא לעשות מעשים שאינם רצויים על האהוב שלו, לכן היראה היא הכוח המניע לשמור על מצוות הלא תעשה.
כיוון שלאחר ההתבוננות המתאימה (כפי שהסברנו בפרק הקודם) נולד לנו בלב רגש של יראה, חשש מניתוק הקשר, ובעומק יותר, חשש "לאכזב" את הקב"ה, לכן נוודא שלא נעשה דבר ממנו הוא לא מרוצה ואפילו לא משהו שאולי הוא לא יהיה מרוצה ממנו.

שס"ה מצוות לא תעשה כנגד שס"ה גידים

את מצוות ה"עשה" השווינו לאיברים כיוון שהם ממשיכים "חיות", "אור אלוקי". את מצוות ה"לא תעשה" אנו משווים לגידים כיוון שתפקידם של הגידים הוא לשמור על החיות שלא 'תברח' החוצה.

במצוות עשה אדם ממשיך על עצמו אור אלוקי, אך כאשר הוא נכשל בלא תעשה הוא יוצר נקב בגוף הרוחני, המאפשר ל"קליפות" (עליהם נסביר בפרקים הבאים) לבוא ו"לינוק" מהחיות, מהאור האלוקי שהמשיך עליו.

כמו אדם שמרוויח כסף ומכניס לכספת בביתו, הוא לא מסתפק בכספת ונועל גם את כל הדלתות ואת החלונות. הגנבים אורבים לו בחוץ ורק מחכים לרגע בו ישכח איזה דלת או חלון פתוח כדי לנסות לפרוץ פנימה ולהניח את ידם על הרווחים שלו,
והנמשל מובן. על ידי קיום מצוות עשה אנו ממשיכים אור, אך אם לא "נשמור" עליו, אם לא נמנע ממעשים שליליים יבואו הגנבים (כוחות הטומאה) וינסו להוציא מאיתנו את האור.

אם כן, הבריאות הרוחנית שלנו וגם הבריאות הגשמית תלויים במעשה המצוות ממש. ולכן צדיק שרואה את הרוחניות יכול להצביע על הבעיה באיבר הגשמי, להבין מה היא הסיבה הרוחנית, ולהדריך אותנו איזה מצווה עלינו לחזק כדי להבריא!

מה יותר חשוב: הכוחות או הלבושים?

תלוי מאיפה מסתכלים..

במבנה הנפש עצמה ברור שהרגש והשכל נעלים מהלבושים, הם הרבה יותר מאוחדים עם הנפש, אבל אם שואלים מה יותר מחבר אותי לקב"ה, השכל והרגש (שכל ורגש) , או הלבושים (מחשבה דיבור ומעשה), אז כאן התשובה היא הפוכה.

השכל והרגש הם אכן נעלים, אך הם באים מהאדם, וכיוון שהאדם הוא מוגבל גם הם מוגבלים. לעומת זאת, הקיום המעשי של המצוות הוא רצונו הישיר של הבורא הבלתי מוגבל, ולכן על ידם הקשר אליו הוא בלתי מוגבל ובלתי אמצעי, וכפי שהזוהר אומר: 'אורייתא (התורה) וקודשא בריך הוא (הקב"ה) כולא חד (הם דבר אחד)'. ולכן, כאשר אני עושה מצווה בגשמיות עם הלבושים, ועל ידי זה מתחבר לתורה, הרי באותו רגע אני מתחבר עם הקב"ה ממש.

לסיכום

בשכל אנחנו משכילים, מבינים ויודעים את גדולתו, בלב אנחנו אוהבים אותו (שואפים לדבוק בו) ויראים ממנו (רוצים לשמר את הקשר ולא לנתק אותו) ובלבושים אנחנו מתחברים אליו בפועל ע"י מחשבה דיבור ומעשה המלאים בשכל וברגש המתאים.