'ונפש השנית'
משחק שחמט
כאשר ניגשים למשחק שחמט נחוץ להכיר היטב את הכלים לפני שמתחילים לשחק – מה מותר לכל כלי לעשות, מה כוחו ומה חולשותיו, ורק אז ניתן להתחיל לשחק.
כך גם בנפש…
בפרק הקודם הסברנו, כי בתוך כל אחד מאיתנו פועלות שתי נפשות. והן נמצאות במאבק מתמיד. וכיוון שאנו רוצים ללמוד איך מנצחים את המאבק, ראשית יש להכיר את הנפשות הפועלות כראוי, מהם הכוחות שלהם, ומהן היכולות שלהם.
חלק אלוקה ממעל ממש
הנפש האלוקית היא חלק מבורא עולם ממש! מה הכוונה חלק? הרי הקב"ה לא מתחלק לחלקים. אלא כמו שכשחותכים פרי, כל מה שיש בפרי יש גם באותו חלק, כך כל המהות האלוקית שבבורא עולם הוחדרה גם בנשמה היהודית.
נורא קשה "לצייר" את הרעיון הזה, ננסה להסביר זאת כך, העולם מורכב משלוש קטגוריות מרכזיות: יש את הבורא, יש את הבריאה, ויש ממוצע באמצע, יש "נשמה אלוקית". היא לא נברא, היא חלק מהבורא שירד והתלבש בעולם הזה בתוך הגופים של בני ישראל.
שלושה משלים
משל ראשון – דיבור וניפוח
בכל מעשה הבריאה כתוב "ויאמר אלוקים ויהי…" כלומר העולם נברא במאמר, בדיבור, השם דיבר והעולם נברא (רעיון עמוק זה מוסבר בהרחבה בחלק ב' של ספר התניא) וכמו שאומר הכתוב: "הוא ציווה ונבראו". לעומת זאת כאשר מתוארת הנשמה כתוב בלשון אחרת, כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" – מלשון 'ניפוח' הנשמה היא לא דיבור, היא ניפוח, כמו הוצאת אוויר מהפה.
מה ההבדל בין דיבור לניפוח ?
תנסו בעצמכם. כאשר מנפחים (בלון לדוגמא) אי אפשר לעשות עוד דברים, ומהר מאוד מתעייפים. מדוע? כיוון שזה מגיע מהפנימיות שלנו ותופס אותנו לגמרי. לעומת זאת, כאשר אנו מדברים, אפשר להמשיך לדבר ולדבר ולדבר ולוקח הרבה זמן עד שמתעייפים מכך, כיוון שזה מגיע מהחיצוניות. כלומר, הנשמה מגיעה מפנימיותו של הקב"ה בעוד שאר הבריאה מגיעה מחיצוניותו של הקב"ה.
משל שני – מחשבה ודיבור
מה ההבדל בין מחשבה ודיבור ?
דיבור הוא חיצוני, הוא לא מה שאנחנו באמת. בן אדם יכול לדבר דברים לא אמיתיים. לעומת זאת מחשבה הרבה יותר מאוחדת עם הנשמה. לכן, דיבור ניתן להפסיק, אולם המחשבות רצות תמיד.
שוב, רואים מכך כי הנשמה האלוקית קרובה יותר לקב"ה מכל נברא אחר.
חיצוניות הרצון ופנימיות הרצון
כדי שנבין טוב יותר, ניגע בעניין מהותי שמוסבר הרבה בקבלה ובחסידות. לכל אחד מאיתנו יש רצונות. הרצונות מחולקים לשני סוגים: פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. מה ההבדל?
פנימיות הרצון זה מה שאני באמת רוצה, חיצוניות הרצון זה מה שאני עושה כדי להגיע לפנימיות, לתכלית.
למשל – נניח שאני רוצה לנסוע לצפת לשבת ב'אסנט'… בשביל זה צריך להיכנס לאתר לברר פרטים, צריך לבדוק איך להגיע, צריך גם לנסוע בפועל כמה שעות, כל הפעולות האלו הן "אילוץ" בשבילי, מה שאני באמת רוצה זה לשבת ב'אסנט' וליהנות מהשבת. לכל הפעולות המהוות אמצעי אנו קוראים 'חיצוניות הרצון', ולתכלית עצמה קוראים 'פנימיות הרצון'. אגב, שימו לב שרוב החיים שלנו אנחנו בחיצוניות הרצון. הרגעים בהם אנחנו באמת עושים את התכלית הם בודדים.
כך גם אצל הקב"ה – פנימיות הרצון שלו היא בנשמה שלנו, אבל בשביל זה הוא "נאלץ" לברוא עולם שלם מלא אנשים, חיות, צמחים וכו', הכל זהו אמצעי כדי להגיע לפנימיות.
משל שלישי – אב ובן
הקשר בין אבא לבנו הוא קשר עצמי, היינו שהאהבה שיש ביניהם היא אהבה שאינה תלויה בדבר. היא לא נובעת מסיבה חיצונית. האבא לא אוהב את בנו בגלל שהוא מוצלח, אבא לא אוהב יותר את אחד מילדיו בגלל הישגיו בלימודים, האהבה היא שווה לכולם כיוון שמלכתחילה אינה נובעת מסיבה חיצונית אלא מעצם זה שהבן מגיע מהאבא (כפי שיוסבר בהמשך).
אמנם, לגבי 'נחת הרוח' שיש לאבא מבניו יש חילוקים. כאשר בן הולך בדרכי אביו זה מסב לאב נחת רוח רב, וכן להיפך. נחת הרוח של האבא מושפעת ממעשיהם של הבנים, אולם זה רק לגבי הנחת רוח, לגבי האהבה היא שווה בין כל הילדים.
הבן בשבי
כאשר ישנו אב שאחד מבניו נמצא בשבי, האבא לא חושב על כך שהוא היה בן מוצלח יותר מהשאר ולכן הוא רוצה אותו בחזרה, או שהוא בן מוצלח פחות ולכן לא נורא שהוא בשבי כרגע. האבא רוצה אותו חזרה איך שלא יהיה, ולא משנה לו אם יסב לו נחת רוח או לא, וזאת כיוון שהקשר ביניהם הוא קשר עצמי שלא תלוי במעשים החיצוניים.
קשר עצמי
כך גם הנשמה האלוקית והקב"ה. הם קשורים אחד בשני קשר עצמי. נכון שלא תמיד זה בגילוי (גם בין אב לבן לפעמים יש מצבים שלא רואים בגילוי עד כמה האהבה ביניהם היא חזקה), אך עמוק בפנים זה ככה.
סיפור מהודו הרחוקה
לבית חב"ד בהודו נכנסה בחורה ישראלית, קיבוצניקית שלא היה לה מושג וחצי-מושג על תורה ומצוות, ואף חשבה שהבית חב"ד ממומן מכספי המיסים שהיא משלמת בארץ. (חוסר הידע היום כל כך גדול, עד כדי כך שפגשתי פעם מישהו שהיה משוכנע שברגע שחוזרים בתשובה מתחילים לקבל צ'ק של עשרת אלפים ש"ח כל חודש מהמדינה…)
בכל אופן היא באה מלאה בתלונות על הבית חב"ד, על הדת, ובכלל על היהדות. היא הצהירה בגאווה כי היא נאורה ומשכילה ולא מאמינה בהשם ובתורתו. באותו היום שליח הרבי במקום היה במצב רוח טוב, הוא לא רצה להיכנס איתה לויכוח והחליט "לזרום" איתה.
"האם את בטוחה בזה שאת מאמינה שאת לא מאמינה?!" הוא שאל אותה. היא ענתה שכן בוודאי. "אם כך, בואי נראה אותך מוכיחה את זה. יש לנו כאן בבית כנסת ארון קודש עם ספר תורה, בואי נראה אותך זורקת אותו לרצפה". כשהיא שמעה את זה היא הגיבה מיד שאת זה היא לא יכולה לעשות. "מה הבעיה?" שאל אותה הרב "הרי הרגע הצהרת שמבחינתך הכל המצאות, התורה אינה קדושה, אז מה הבעיה לזרוק את הספר?" היא לא כל כך ידעה מה לענות וניסתה לתרץ שפשוט לא נעים לה, והיא אכן לא מאמינה אך היא מכבדת אותנו. הרב ענה לה שאם זו הבעיה אז הוא מודיע באופן רשמי שהוא מוחל על כבודו והיא מוזמנת לעשות זאת. היא שוב התפתלה ואמרה שהיא לא רוצה לעשות שם רע לקיבוצניקים. 'גם לכך יש פיתרון' אמר לה הרב, תיכנסי כאן לחדר סגור ללא חלונות, תעשי זאת לבד, ורק תספרי לנו שעשית זאת. עכשיו היא כבר לא ידעה מה לענות ואמרה שאין לה ממש הסבר אבל היא לא יכולה לעשות את זה.
'אני לא מתפלא' אמר הרב, 'גם לך כמו לכולנו יש נשמה אלוקית, אמנם היא ישנה רוב הזמן ואולי אף נמצאת בתרדמת, אך כאשר מזעזעים אותה היא מתעוררת ולא מוכנה לעשות משהו שיפריד אותה מאביה שבשמיים'.
בעצם, הנשמות של כולנו קצת ישנות וזו פשוט שאלה מה צריך לעשות כדי להעיר אותן. ישנם כאלה שמתעוררים בבוקר מקריאה בשמם בלבד, וישנם כאלה שצריך לטלטל ולשפוך עליהם מים כדי שיקומו..
כך גם לגבי הנשמות. ישנם כאלה שמתעוררים בקלות ואפילו על איסור קל לא יהיו מוכנים לעבור, וישנם כאלה שקשה להעיר אותם, ורק כשירגישו שזה ממש קצה הגבול, שזה יפגע להם בנשמה, אז הם מתעוררים.
חזרה לנמשל…
לאחר שקיבלנו מעט מושג בעזרת שלושת המשלים שהובאו, נוכל להמשיך לעמוד על טיבה של הנפש האלוקית.
כאמור, מצד הנשמה האלוקית כולנו בנים של השם, כפי שנאמר "בנים אתם להשם אלוקיכם", ולכן כל יהודי הוא "מאמין בן מאמין" ואי אפשר לקחת את זה ממנו. גם אם הוא מדבר נגד או מתנהג שלא כראוי, 'בפנים' הוא קשור לקב"ה, ורק השאלה היא עד כמה זה מוסתר.
לכן אגב אפשר לראות הרבה מקרים שיהודי פתאום מתעורר בגעגועים לקב"ה אפילו מבלי שילמד על כך. אם הקשר שלנו לבורא עולם היה רק קשר שכלי, קשר הגיוני, אז ברגע שהיינו מחליטים שלא מתאים לנו, או ברגע שלא היינו מבינים משהו – הקשר היה מתנתק ולא היתה סיבה שיתחדש שוב, אך כיוון שזהו קשר עצמי, הוא לא יכול להתנתק.
דרגה עמוקה יותר במשל האב והבן.
מעבר לקשר בין אבא לבן אפשר ללמוד עוד משהו מהמשל הזה. איך נוצר ילד? זה מתחיל ממחשבה במוח האב, זה עובר לאם בצורת טיפת זרע, וזה "מתבשל" אצל האם תשעה חודשים עד שהתינוק נולד. זאת אומרת שבמקור – הבן מגיע ממוח אביו.
ובגופו של הבן – מהו האיבר המרכזי בגוף השולט בכל הגוף? המוח. זאת אומרת, שכל האיברים בגוף חיים בזכות המוח שלנו, כל הרגשה שיש לנו, כל תזוזה שאנחנו עושים, הכל עובר דרך המוח. במילים אחרות, כל איבר בגוף מקבל את האנרגיה שלו מהמוח שבראש.
אם כן, כל האיברים בגופו של הבן קשורים למוח, ודרך המוח גם קשורים למוח של האבא.
מה זה בנמשל ?
אמנם ציטטנו קודם את הפסוק "בנים אתם להשם אלוקיכם", אך לכאורה יותר מתאים לומר שכולנו (עם ישראל) בן אחד גדול ולא הרבה בנים שונים. אם היינו יכולים להשקיף על כדור הארץ מלמעלה עם משקפיים שדרכם רואים נשמות, אז היינו רואים שעם ישראל הוא בעצם נשמה אחת גדולה, כאשר כל אחד מאיתנו הוא איבר אחר בנשמה, בנשמה הזו גם יש איברים – יש נשמות שהן ה'רגלים', יש נשמות שהן עמוד השידרה, ויש נשמות גבוהות שהן מסמלות את המוח – אלה הן נשמות הצדיקים. וכמו אצל הבן – כל הנשמות (האיברים) מתקשרים אל המוח (נשמות הצדיקים), והמוח מקשר אותם אל מוחו של האב שזהו הקב"ה. יוצא מכך, שכל יהודי קשור בקשר פנימי וחזק להקב"ה דרך הצדיקים שבדורו, כמו שכל איבריו של הבן קשורים בסופו של דבר למוחו של האב.
כמו הבן שבתחילה כשהיה במוח האב עוד לא הייתה לו צורה, ואפילו עוד לא הייתה לו מציאות, ורק אחרי שעבר את כל התהליך בבטן האם נהייתה לו צורה, ועכשיו יש לו איברים (והאיברים הללו שונים מהותית האחד מהשני, רגל אינה עין וכד'), אבל וודאי שכל האיברים הללו מקבלים חיות מהמוח שלו, ודרך כך מאבא שלו, כך גם הנשמות האלוקיות, כולן שורשן ומקורן במוחו של הקב"ה, וכולן קשורות למוח שלהם (הצדיקים) ודרכם לקב"ה.
ברור, שכל יהודי קשור לקב"ה, כפי שאמרנו קודם שכל היהודים הם "מאמינים בני מאמינים", אך ככל שמתקשרים יותר למוח (לצדיק) הקשר הוא פנימי יותר ובא יותר לידי גילוי.
קשר לצדיק
צדיקים לא רואים את העולם כמו אנשים רגילים. כשאנחנו מסתכלים על העולם, גם אם אנחנו בעלי אמונה חזקה, אנחנו קודם כל רואים את העולם הגשמי ובנוסף, אנחנו מאמינים שיש מאחוריו גם עולם רוחני.
כשצדיק מסתכל על העולם הוא רואה קודם כל שיש עולם רוחני, וצריך בנוסף לשכנע אותו שיש עולם גשמי…
כשאנחנו מתקשרים לצדיק אנחנו מקבלים את הצ'אנס להסתכל על העולם, קצת, כמו שהוא מסתכל..
לסיכום
לכל יהודי יש נשמה אלוקית, והיא בבחינת בן של הקב"ה, הקשר שלה לבורא הוא נצחי ולא יכול להתנתק.
