הנשמה שייכת לעולם רוחני וכל מציאותה היא אמת אבסולוטית. אך כשהנשמה שוכנת בעולמנו הגשמי – יוצרת חומרנות העולם מסכים המסתירים על אורה הטהור של הנשמה, והוא אינו מתגלה כבהיות הנשמה בשורשה הרוחני.
ירידת הנשמה להתלבש בגוף האדם, מהווה עבורה גלות, שכן מציאות העולם זרה לנשמה, שלא שייכת להבלי העולם אליהם נמשך הגוף. מציאות זו של הנשמה, מוגדרת בחסידות כ"מאסר הגוף".
אולם התכלית בירידה זו היא כדי להגיע לשלימות בעבודה הרוחנית, דווקא בעולם תחתון. שליחותה של הנשמה היא לזכך את העולם בכח מצוות הבורא, אותן מקיים הגוף הגשמי – שהוא הכלי על ידו מתממשת תכלית הנשמה. וכאשר הנשמה מקיימת את ייעודה האמיתי, היא מאירה גם את הגוף, וכך הופכת אותו לכלי באמצעותו מתגלה הניצוץ הא-לוהי שבכל אחד ואחת מאיתנו.
הפסוק "כי נר ה' – נשמת אדם" (משלי כ', כ"ז) נאמר על נשמות ישראל והוא מלמדנו כי נשמת היהודי נמשלה ללהבת הנר: להבת האש מתנועעת תמיד ועולה כלפי מעלה, מפני שטבע האש הוא להיפרד מהתפילה ולהידבק בשורשה הרוחני. על פי המוסבר בתורת הקבלה, שורש האש הוא ב"יסוד האש" הרוחני הנמצא מתחת לגלגל הירח, ואליו נמשכת תמיד האש – כי תכונתה הטבעית של האש היא להתנתק מהפתילה ולהתאחד עם "יסוד האש" הכללי.
תכונה זו נובעת מ'הרצון הטבעי' של האש. זאת למרות שרצון זה אינו הגיוני – שכן אילו האש תתנתק מהפתילה, היא תכבה ותאבד את מציאותה, שהרי כל האפשרות של האש לדלוק ולהישאר מציאות בעולם, קיימת רק כשהיא מחוברת לפתילה. אך 'רצון טבעי' הינו חזק למעלה מההיגיון שבדבר.
כך הוא גם רצונה הטבעי של נשמתנו, להתנתק מחומר העולם ולהתכלל בשורשה – ברוח הא-לוהית שהיא למעלה מהעולם.
תכונה זו קיימת בנשמה מצד רצונה הטבעי; למרות שכאשר תעזוב הנשמה את הגוף, היא תאבד את הכחות שהיו לה בהיותה בעולם – כמו "שכל" ו"מידות" וכדו' – באמצעותם יכלה לגלות את אור ה' בעולם ולהגיע לתכליתה. לכן ברגע שהגוף מאבד את כוחותיו, נפרדת הנשמה מהעולם וחוזרת אל מקורה הרוחני. שכן רק הגוף הוא המחזיק את הנשמה בעולם.
רצון נשמתי זה אינו נחלתו הבלעדית של האדם שמאירה בו המדרגה המזוככת ביותר של הנשמה. גם אדם השקוע כולו בתאוות העולם, הרי חפצה של נשמתו נותר בטבעה – להיפרד ולצאת מן הגוף ולהידבק בשורשה ומקורה; במקור החיים של הנשמה – הקדוש-ברוך-הוא.
בספר התניא מסביר רבי שניאור-זלמן מליאדי שלכן מגדירה תורת הקבלה שאיפה זו של הנשמה במושג "טבע" – שהוא אינו דבר הנתפס בטעם והיגיון האדם. תורת הקבלה מתארת את שאיפת הנשמה להתחברות עם שורשה, במושג "טבע" – בכדי לומר שרצון זה אינו ענין שכלי המובן לנו, הנבראים. אלא תכונה זו בנשמה נובעת מדרגה נעלית, למעלה מתפיסת השכל והבנת האדם – הנקראת בחינת ה"חכמה" שבנפש. משום כך נמשכת הנשמה להתאחד בשורשה – שהוא מקום רוחני עליון שלמעלה ממושגי העולם ולמעלה מהבנה.
בבחינת ה"חכמה" שבנפש, מאיר הניצוץ הא-לוהי של נשמתנו, ולכן אין בה מקום לתפיסה שכלית. שכן בה מתגלה הקשר העצמי של הנשמה עם הא-ל, וקשר זה אינו נתפס בכוחות האחרים של האדם, ככוח השכל או המידות – שהם כוחות עם טעם והבנה לפי ערכנו.
בחינה זו בנשמה – לשאוף תמיד לחיבור עם שורשה הרוחני – היא הסיבה לכך שבהיות הנשמה ב"מאסר הגוף" בעולם, היא שואפת תמיד לחיבור עם הרוחניות שחבויה בקדושה בעולם. כך הוא גם רצונה של הנשמה לקיום ציוויי הבורא, שכן בקיום ציוויים אלו, מתחברת הנשמה – באמצעות הגוף – לרוח הא-ל בעולם.
