פרק א' – "מי אני" ?

ספר של בינונים
"מי אני" ?

בדף השער של ספר התניא, שנכתב על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי לפני כמאתיים ועשר שנים, כתוב כי ספר התניא הוא ספר של "בינונים". בקריאה הראשונה אנו עלולים למצוא את עצמנו נעלבים ממילים אלו. אנחנו בינוניים? לזה אנו שואפים? זכורני, שבאחת הפעמים כשהתחלתי ללמוד עם מישהו את ספר התניא, כאשר הגענו למילים הללו, הוא סגר את הספר וביקש ממני ללכת להביא את ספרם של הצדיקים…

צדיק, רשע ובינוני

כשאנו שומעים סתם כך את המושגים 'צדיק רשע ובינוני' אנו מבינים כי 'צדיק' הוא מי שעושה הרבה דברים טובים וקצת ההיפך מכך. רשע הוא אחד שעושה מעט מעשים טובים והרבה ההיפך, ובינוני הוא אחד כזה באמצע, חצי חצי. זו המשמעות המוכרת והעממית למושגים אלו, וכך מתייחסת גם הגמרא לביטויים אלו כאשר היא מדברת על ראש השנה – היום בו השם כותב אותנו לחיים טובים בשנה הבאה לפי המעשים שלנו.

אולם כאשר נכנסים לעומק העניינים, מבינים כי משמעות זו אליה התרגלנו, היא רק הפירוש הפשוט, או יותר נכון הפירוש השטחי, ויש לדברים עוד עומק נפלא ועצום מעבר לפירוש זה.

באופן כללי, לכל עניין בתורה יש פירושים ברמות שונות, כאשר אנו תמיד שואפים להגיע לפירוש העמוק ביותר. אנו משווים את התורה לאדם, כמו שבאדם יש גוף ונשמה, פנימיות וחיצוניות, כך גם בפירושי התורה. וכמו שבאדם אין אנו מסתפקים בהכרת הגוף אלא רוצים לרדת לעומק הנשמה, כך גם בפירושי התורה.

שם המושאל

כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא פיקח כשועל, האם אנו מתכוונים שהוא ממש כמו שועל? וודאי שלא, כך גם כשאומרים על מישהו ברחוב 'צדיק', האם אנחנו מתכוונים שהוא צדיק במהות שלו, או שרק רוצים לתאר כרגע את המצב בו הוא עשה לנו טובה, איזה מעשה טוב, ולכן מכנים אותו בשם צדיק? התשובה היא, שאנו "משאילים" את המושג שועל או צדיק כדי לתאר פן מסוים באישיות של אותו אדם.

שם העצם

לעומת שם המושאל, ישנו שם העצם. כאשר אנחנו קוראים למישהו 'חכם' בשם העצם, אנו מתכוונים לומר שבכל דבר שהוא עושה מתבטאת החכמה שלו. החכמה היא תואר שלו, כמו שרופא הוא שם התואר לאדם שכל עיסוקו בריפוי אנשים. התניא קורא לזה 'חכם בעצם'. כך כאשר אנו אומרים על מישהו שהוא צדיק בעצם, הכוונה היא שכל המהות שלו הוא צדיק, ובכל תחום בחייו הדבר בא לידי ביטוי.

פנימיות וחיצוניות

לפי הפירוש הפשוט של התורה – אדם נמדד לפי מעשיו בלבד, ולכן מספיק שיעשה יותר מצוות מעבירות כדי להיקרא בשם צדיק. אולם הגדרה זו היא 'שם המושאל' מן הצדיק האמיתי, זה שהוא 'צדיק בעצם'. לפי הפירוש הפנימי של התורה – אדם נמדד לפי המהות הפנימית שלו, ולכן כאן יש כבר מדד אחר לגמרי כדי לקבוע מיהו צדיק ומיהו בינוני. על מנת להבין את המדד החדש וגם על מנת להתחיל להתקדם לכיוון הרצוי, צריך תחילה ללמוד אודות המצב הפנימי שלנו, להיכנס פנימה.. צריך ללמוד היטב אודות מבנה הנפש שלנו על מנת שנבין את הנושא כראוי.

מבנה הנפש

לכל אחד מאיתנו ישנן שתי נפשות. לא אחת, אלא שתיים.

נעשה היכרות: הנפש הראשונה היא הנפש שמחיה אותנו ואותה אנחנו מרגישים רוב הזמן, אנו מכנים אותה "הנפש הבהמית". לא שאנו בהמות חלילה, אלא שבמהות הפנימית שלה היא מסתכלת על העולם כמו בהמה. כמו שבהמה דואגת בעיקר לעצמה, ועסוקה רוב הזמן בעניינים גשמיים וארציים (אכילה, שינה וכו') כך גם הנפש הבהמית סובבת בעיקר סביב עצמה. היא רואה את עצמה כמרכז העולם וממילא הכל בשבילה והכל מגיע לה. לפעמים זה נעשה בגסות והיא אומרת זאת בפירוש במילים או בהתנהגות, ולפעמים בעדינות יותר, אולי גם באופן פחות נרגש, אולם זה נמצא שם בפנים. במילים מודרניות, אפשר לכנות את הנפש הזאת כנפש ה"אגו".

האדם דואג בעיקר לעצמו, ופועל מתוך אינטרסים.

זה אולי נשמע קצת חריף לבוא ולומר פסיקה שכזו, אך כל אחד מוזמן להתבונן בתוכו עמוק בפנים במבט כנה, ולבדוק 'האם אני עושה בשביל אחרים לפני שאני עושה בשבילי? האם אני נותן בשביל אחרים גם כשלא יוצא לי מזה כלום? האם אני מוכן לוותר בשביל אחרים גם אם אני לא יקבל מזה כבוד או כסף? אולי אפילו סיפוק?'

(שווה לעשות בדיקה עצמית, תנסו להעביר יום שלם בלי לומר את המילה אני, או בלי לדבר על עצמכם בכלל).

אז איך יוצאים מזה ? או האם בכלל צריך לצאת מזה?

נקווה שאכן כולם מעוניינים לצאת מזה, כיוון שזה שורש הבעיות שלנו בחיים וזה מה שחוסם ומעכב את ההתפתחות שלנו בכל תחום, כיוון שהאינטרס העצמי הזה לא מאפשר לנו להשתחרר ולהתקדם. יותר מזה, כל המידות הרעות מגיעות משם. אני כועס כי פגעו באגו שלי, אני מקנא כי זה מאיים על האגו שלי, גם אם אני אוהב זהו כתוצאה מהאגו שלי, זה אחר כך גם עלול להתנקם בי, כי בעצם הייתה זו אהבה עצמית ולא אהבה אמיתית לזולת, ובבוא היום זה יתגלה.

אז מה עושים?

אכן, אם לא הייתה לנו את הנפש השנית – האלוקית, לא היה לנו פיתרון, והיינו מבלים כל חיינו סביב האגו שלנו, אך כיוון שיש בנו נפש נוספת, התמונה משתנה.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש

בכל יהודי יש גם נפש אלוקית. נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש, היינו חלק מהקב"ה שהושתל בתוך כל אחד מאיתנו. נפש זו אינה אינטרסנטית וכל רצונה הוא לדבוק בבורא.

נר השם נשמת אדם

כמו נר שהשלהבת שואפת לעלות למעלה, ומוכנה לוותר על מציאותה וקיומה תמורת חיבור לאש שלמעלה, ומאידך השעווה נמשכת למטה, כך שתי הנפשות שבתוכנו: הנפש האלוקית שואפת להתחבר לבורא, בעוד הנפש הבהמית מושכת אותנו למטה, ומחפשת לדאוג לעצמה וליהנות מתענוגות העולם על חשבון חיבור לבורא.

המהות בפנימית

בין שתי הנפשות, מתחולל באופן תדיר מאבק איתנים בתוכנו פנימה. מאזן הכוחות בין שתי הנפשות בתוכנו שונה מאדם לאדם, ולפיו נוכל להגדיר מחדש את המושגים צדיק, רשע ובינוני (ונגלה שבינוני זו מדריגה מאוד מאוד גבוהה שהלוואי ונתקרב אליה אפילו מעט).
אצל צדיק המלחמה בין שתי הנפשות הסתיימה בניצחון מוחץ. הנפש האלוקית התגברה על הנפש הבהמית, היא נלקחה בשבי, קבלה אזרחות חדשה וכעת היא אזרחית למופת של הנפש האלוקית. היא לא מתנגדת יותר, להיפך, היא עברה לצד השני. לכן, אצל צדיק זה לא רק שהוא לא עובר עבירות בכלל!, ולא רק שהוא עסוק כל היום במעשים טובים, אלא שגם בפנימיותו אין שום רצון לצאת מתחום הקדושה והמצוות, ובוודאי שאין לו מחשבות על כך שלא לדבר על דיבורים ומעשים.

בינוני

אצל הבינוני המצב מורכב יותר. הבינוני כפי שהוא מתואר בתניא גם כן לא עובר עבירות כלל! ועסוק כל היום במצוות. אם כן, מה מבדיל אותו מצדיק?

התשובה היא, שאצל הבינוני המלחמה בנפש הבהמית טרם הסתיימה. להיפך, היא בעיצומה והיא גם הולכת ומחריפה, הוא עדיין נמשך לדברים ארציים, גשמיים, עדיין השאיפות שלו אינן טהורות לחלוטין. אולם בכל 'סיבוב' של מאבק, מנצח בסופו של דבר הצד האלוקי שבו באופן מוחלט. כך שבפועל, הבינוני הוא אדם שאינו עובר שום עבירה, כיוון שמופרך אצלו לעבור עבירה אפילו בדברים הקטנים. כשם שאצל בן אדם נורמלי מופרך לרצוח, וברור לו שזה דבר שלא יעשה גם תמורת כל הון שבעולם, כך אצל הבינוני מופרך לעבור אפילו עבירה הכי קטנה. במילים אחרות, כשם שאני יכול להיות בטוח שאדם נורמלי לא יאכל רעל מרצונו (בתנאי שיודע שזה רעל) כיוון שאדם נורמלי לא רוצה למות, כך אצל הבינוני ברור שהוא לא יעבור עבירות כיוון שהוא רואה את זה כרעל רוחני.

אפשר אולי לומר שהבינוני הגיע לרמת מודעות כל כך גבוהה, ולרמת שליטה עצמית כל כך גבוהה, שאף על פי שיש לו מלחמה פנימית, הוא תמיד מתגבר על היצרים שלו. הוא שולט גם במעשים שלו, גם בדיבורים וגם במחשבות.

אז למה הוא לא נקרא צדיק? כיוון שבמהות הפנימית שלו הוא עדיין לא ניצח את המלחמה. אמנם את הקרבות הוא מנצח, אך המערכה עדיין לא הסתיימה. הוא אמנם שולט במחשבה דיבור ומעשה, אך ברמת הרגש והשכל הוא עדיין אינו שולט.

אז מי זה הרשע?

כעת נראה, כי גם הרשע אינו (רק) אותו רשע שאנו מכירים מלשון העם. ה'רשע' על פי המהות הפנימית יכול להיות גם במדריגה גבוהה מאוד. ייתכן, שמדובר באדם שעובר רק עבירה אחת בשנה, אולם עצם העובדה שבמהות הפנימית שלו עדיין ייתכן מצב שהוא יפסיד באחד מהקרבות הרבים שיתחוללו בכל ימי חייו – מגדיר אותו בגדר של רשע, שפירושו הוא, שלרע יש פוטנציאל כלשהוא לגבור עליו ולהביא אותו למעשה של חטא.

במילים אחרות, אצל הרשע לא מופרך "לאכול רעל", הוא עוד לא קיבל על עצמו את עולו של המלך במאה אחוז, ולכן הוא נחשב לרשע. מובן שאין זה אותו רשע לפי הפירוש הפשוט שעובר עבירות רוב הזמן, אלא רשע לפי הפירוש הפנימי, המתאר את יחסי הכוחות בין שתי הנפשות שבו.

הלוואי בינוני

כעת מן הסתם, כל אחד מאיתנו מאחל לעצמו שיהיה 'בינוני', או לפחות שנתחיל לצעוד בכיוון הנכון, שגם זו דרגה נעלית, להיות בכיוון.

במהלך הפרקים הראשונים של ספר התניא נקבל כלים מעשיים לעלות על דרך המלך ולהתחיל לצעוד בכיוון הנכון. על מנת שנוכל להתחיל לעשות זאת צריך להעמיק בלימוד "מבנה הנפש" ולדבר לעומק יותר על כל אחת מהנפשות הפועלות. וכך אכן נעשה, נתחיל מהנפש האלוקית, נדבר על המהות שלה, על הכוחות שלה, על הלבושים שלה ועל השאיפות שלה. לאחר מכן נדבר על הנפש הבהמית, ובהמשך נוכל לבחון שוב את יחסי הכוחות ביניהם. כמו במשחק שחמט – ראשית יש לדעת מה כל אחד מהכלים רשאי ויכול לעשות ואז ניתן להתחיל לשחק.

להגביר את החושך על האור

שיטת החסידות מלמדת, כי חושך לא מגרשים במקלות. את החושך מגרשים על ידי הגברת האור, ואז החושך נעלם, "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". כך גם ב"מלחמת הנפשות", במקום לריב עם הנפש הבהמית עלינו להגביר בעיקר את הנפש האלוקית וממילא החושך יעלם. ולכן נתחיל עם הנפש האלוקית דווקא.

לשנות גישה – סיפור קצר שיכול לשנות את כל הגישה לחיים

ר' חיים היה חסיד. לפרנסתו היה מסתובב בשווקים באירופה, קונה ומוכר. כל זמן פנוי שהיה לו, היה מנצל ללימוד תורה. פעם בשנה היה מגיע לחצר של רבו, להסתופף בצילו. כאשר היה מגיע היו מכבדים אותו כולם, הוא היה ידוע כתלמיד חכם ובעל צדקה גדול. תמיד כשהיה מגיע לשבת, קיבל את העליה המכובדת ביותר – "מפטיר", העליה האחרונה. כולם גם ידעו שבעקבות כך יתרום סכום יפה לבית הכנסת.

באחת הפעמים שהגיע לחצר הרבי, נכנס ל"יחידות" – פגישה אישית עם הרבי, הזמן המיוחד ביותר לחסיד המתקשר לרבו. באותה פעם שפך את ליבו בפני רבו וסיפר לו על בעיה מאוד קשה שיש לו בעבודת השם, בעיה שממש מציקה לו מדי יום ביומו. "הבעיה היא", אמר לרבי, "שאני כעסן, מתעצבן מהר, לא רק מדברים גדולים, אלא גם מדברים קטנים. למשל כשדברים לא מסתדרים כפי שרציתי או שאנשים לא עושים מה שביקשתי וכו' וכו'". כשסיים את דבריו, חיכה סוף סוף לשמוע את תשובת רבו. פעמים רבות כבר היה ב"יחידות" וקיבל תשובות והדרכות בנושאים רבים, אך הפעם התשובה הייתה שונה. הרבי כמעט ולא התייחס לשאלה, להיפך, הוא נפנף בידו לאות ביטול ופטר אותו בכך שבעיה זו היא בעיה מאוד קטנה, בעצם זו לא בעיה בכלל.

ר' חיים לא הבין, כל כך הרבה זמן חיכה כבר להיכנס לרבו עם הבעיה הנ"ל, כל כן חיכה לתשובה שתפתור את בעייתו, והנה הרבי כמעט ולא מתייחס לבעיה, ולא נותן שום מענה.

ר' חיים לא התייאש ושאל שוב, הוא פירט כמה זה קשה לו, איך זה מזיק לו ולסובבים אותו, וחיכה אולי עכשיו תהיה תשובה, אבל שוב נשאר עם אותו מענה: 'זו בעיה מאוד קטנה, בעצם זו בכלל לא בעיה' ענה הרבי.

ר' חיים ניסה בשלישית אך שוב קיבל מענה זהה.

בלית ברירה יצא מחדרו של הרבי, בהרגשת אכזבה, 'לא קיבלתי תשובה' חשב לעצמו, 'אך בוודאי אקבל בהמשך'.

כאשר יצא ר' חיים מחדרו של הרבי, קרא הרבי לשמש וביקש ממנו שבשבת הקרובה לא ייתן לר' חיים את העליה שהוא תמיד מקבל. לא רק זה, אלא שבמקום המפטיר, ייתן לו את ה"גלילה" – קשירת ספר התורה (בד"כ נותנים זאת לילדים).

השמש שמע את בקשתו של הרבי, ופניו הביעו תמיהה רבתי. הוא כבר החל לדמיין מה יקרה בבית הכנסת בעקבות כך…

לקראת שבת חששותיו של השמש הלכו וגברו. והוא החליט לעשות מעשה. 'הכי טוב לספר את האמת', כך חשב לעצמו. הוא קרא לר' חיים, ובישר לו כי בשבת הקרובה יקבל "גלילה" במקום "הפטרה". ר' חיים כמובן התחיל להתלונן, ובקול, אך השמש השיב לו, שזו ההוראה שקיבל מהרבי. זה כבר הרגיע את ר' חיים, הוא החל להבין שכנראה יש דברים בגו, יש כאן איזשהו תרגיל. 'הרבי עושה לי תרגיל' כך חשב לעצמו.

שבת הגיעה. כל החסידים פגשו כבר בר' חיים בחצרו של הרבי, וידעו שבוודאי יקבל גם השבת את המפטיר שהוא רגיל לקבל, כבר דיברו ביניהם כמה יתרום הפעם. אך כאשר הגיעו למפטיר והגבאי קרא למישהו אחר, סובבו כולם את ראשם לעבר ר' חיים לראות את תגובתו, והתפלאו עוד יותר: ר' חיים ישב, רגוע לחלוטין על מקומו. זמן קצר לאחר מכן הוא נקרא ל"גלילה", 'עכשיו כבר בוודאי יתעצבן' חשבו לעצמם החסידים, אך ר' חיים צעד אל ספר התורה, כשחיוך קטן תלוי בזויות פיו, וניגון קטן מתפזם לו מתחת לשפמו. בקיצור, הוא הלך לכיוון ספר התורה בשמחה ובטוב לבב, ניגש לספר, גלל אותו וחזר למקומו. 'מעניין מה קרה' חשבו כולם.

בסיום התפילה, יצאו כולם מבית הכנסת ור' חיים נשאר על מקומו. הוא רצה לדבר עם הרבי. כאשר הרבי סיים להתפלל, התחיל ללכת לעברו, וחייך כלפיו, ר' חיים חייך חזרה. "נו" אמר הרבי "אז אני רואה שזאת לא בעיה כל כך גדולה כפי שתיארת, הנה, הרגיזו אותך כאן לעיני כולם, לא נתנו לך את ההפטרה שאתה רגיל לקבל, ובכל זאת, לא התעצבנת". "בוודאי רבי" ענה לו ר' חיים "אני ידעתי שזה תרגיל, ידעתי שאתה בוחן אותי, ולכן לא התעצבנתי. אם זה היה באמת, אם באמת היו מעצבנים אותי, אוהו מה שהייתי עושה פה היום". אמר לו הרבי "לזה בדיוק כיוונתי, עכשיו תקשיב טוב. זה תמיד תרגיל! הקב"ה עושה לך תרגיל ובוחן אותך. הוא יושב לו למעלה עם כל המלאכים, וכולם מסתכלים עליך לראות איך תגיב, כאשר תסתכל על העולם בצורה הזו, הכל יראה אחרת. לא שלא שתצטרך להתגבר על הכעס שלך, אלא שלא תהיה לך סיבה לכעוס"..

'הרי הרבה שלוחים למקום', סיים הרבי את דבריו 'כל מי שמסביבנו, כל מי שמעצבן אותנו, הוא בסך הכל שליחו של הקב"ה כחלק מהתרגיל שבו הוא בוחן אותנו ואת תגובתנו. כשנסתכל על העולם כך, הכל יראה אחרת'.

מה בעצם השתנה? מדוע קודם הוא התעצבן ובמקרה זה הוא התעצבן נותר רגוע לחלוטין?

התשובה היא – משקפיים. הכל תלוי איזה משקפיים אנחנו מרכיבים על העיניים, איך אנחנו מסתכלים על החיים. מנקודת המבט של ה"אגו", הנפש הבהמית, אנחנו מרכז העולם, הכל סובב סביבנו וממילא כל מי שרק יעיז לפגוע ב"כבוד" שלנו יעורר את בלוטות הכעס שלנו…

אך כאשר אנו מרכיבים את המשקפיים של הנפש האלוקית ורואים השגחה פרטית בכל מקום, רואים את השם בכל מקום, פחות מרגישים את ה"אגו" הכל כבר נראה אחרת..