למרות החיוניות והבסיסיות של ערך השלום, יש לתמוה – כיצד יש לאדם כוח לעשות שלום ולאהוב את הבריות, שהרי האדם הוא אנוכי, והוא מטבעו מחפש ורוצה אך ורק בטובתו האישית, ואם כן כיצד הוא יכול לחרוג מעצמו ולאהוב באמת את זולתו?
מובן מאליו שהשאלה היא על שלום ואהבה אמיתיים, ולא שלום הבנוי על אינטרסים אנוכיים, כמו "שמור לי ואשמור לך".
מצוות אהבת ישראל המבוססת על הציווי "ואהבת לרעך כמוך", בין כל יהודי ליהודי, עניינה אהבה אמיתי, שאוהב את רעהו ממש כמו את עצמו, והוא עוזר ומסייע לחברו לא לשם תועלת שתצמח לו בעתיד, בבחינת: "שלח לחמך על פני המים, כי ברוב הימים תמצאהו", או לשם תהילה וכבוד, אלא מובנה: שאוהב את חברו ורוצה בטובתו באמת.
והמבחן האם זוהי אהבה אמיתית או שמא אינה כזאת, הוא גודל המסירות לזולת:
האוהב את זולתו ממש כאהבת עצמו, יכול לתת לזולתו לא רק מהמותרות שלו, אלא אף מרכושו הבסיסי, מ"פת לחמו", שהרי הוא אוהב את חברו ממש כמו את עצמו, "כמוך", אבל מי שאהבת הזולת אצלו היא משנית בלבד, שאינה כאהבת עצמו, יתרום לזולתו אך ורק מהמותרות שלו ולא מהמוכרח לו.
אולם כאן מתעוררת בעיה:
בעולמנו הגשמי והחומרי, קשה לכאורה, שתהיה אהבה כנה ואמיתי לזולת, ואף מעשי החסד שאנשים עושים, לרוב אינם מאהבה אמיתית, כי אם תוך תוכם "אהבה שהיא תלויה בדבר", על מנת שיחזירו להם טובה שהם יצטרכו, או למען כבוד וכדומה.
אם כן, איך יכול להיות שלום אמיתי וכן?
איש ואשה בעלי תכונות הופכיות
הקושי להגיע לשלום אמיתי בין בני זוג, במובנים מסוימים, הינו קשה יותר אפילו מבניית שלום בין שני אנשים זרים, כי:
איש ואשה מצד עצם בריאתם הם שונים והפוכים זה מזה, בתחום פעולותיהם, במעשיהם, ובאופיים, במעמדם, בצורתם וגם בשורש נשמותיהם. עד שבתלמוד ישנו ביטוי : "נשים עם בפני עצמן הן", שהנשים שונות כ"כ מהאנשים, עד שהן נקראות "עם בפני עצמן".
לדוגמא:
בתחום הפעולה של האיש והאשה: "דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה, ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם", במעשיהם – "איש מביא חיטין כו', האשה טוחנת ואופה כו", באופיים – "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש", כל כבודה בת מלך פנימה.
במעמד האיש והאשה: הבעל נקרא ה"ראש" שבבית כי הוא מביא אל בני הבית את חכמת התורה, עניין ה"ראש", והאשה היא כעין ה"לב" שהיא מחדירה בבית רגש ומידות טובות, עניין ה"לב". וגם האישה מחדירה בבני הבית את האמונה הזכה והטהורה בקב"ה, היוצאת מקרב לבה.
כפי שהדברים רומזים לענינים שבחכמת הקבלה, האיש מתואר כ"זעיר אנפין", ספירות שעניינן משפיע, האשה מתוארת כ"מלכות", ספירה שעניינה מקבל.
הניגודיות בין האיש לאשה גדולה כ"כ עד שאמרו חז"ל: "קשה לזווגן כקריעת ים סוף"!
ואם כן – יש לתמוה: כיצד יתכן שלום ואחדות מוחלטים בין הבעל לאשה, והלא הם הופכיים ומנוגדים זה לזה?
שלום אמת כי לשניהם נשמה אחת
אכן, השגת השלום האמיתי בין איש לאשתו באה דווקא מתוך הלימוד וההתבוננות בכך שבבית היהודי , החיים המשותפים בין איש לאשתו אינם רק חיים גשמיים, אלא גם ובעיקר, חיי הנשמה המאוחדת.
בעל ואשה אינם שתי הוויות שונות ונפרדות המחליטות לעשות ביניהם "שותפות" גשמית לניהול מוצלח של ענייני הבית, אלא הן במהותם ובפנימיותם הוויה אחת, נשמה אחת. אותה נשמה שהייתה בעולם העליון מציאות אחת, ירדה אל העולם והתלבשה בשני גופים שונים, באיש ובאשה.
לפי זה ניתן להבין כיצד יתכן שתשרה ביניהם אהבה אמיתית: כי אילו הנישואין היו אך ורק מתוך הקשר הגשמי של הגוף לא יתכנו אהבה ואחווה אמיתיים, אך כאשר בידיעתם ובהרגשתם מונחת האמת הפנימית שהם אינם "שניים" (שני גופים), אלא "אחד" – נשמה אחת, יכול להיות שלום מוחלט ביניהם.
זהו אפוא, המפתח והדרך הנכונה לבנות "בנין עדי עד", לאורך ימים ולשנים טובות בשלום, כאשר נישואי האיש והאשה הם לא רק מצד החיבה הגשמית של הגוף, שם לא יכולה להיות אהבה אמיתית וכנה, אלא למען התוכן הרוחני הפנימי:
כאשר בני הזוג יודעים וחיים עם המהות הפנימית של הקשר העצמי והמהותי של הנשמה, אזי יהיו נישואיהם מושלמים, מתוך "אהבה ואחווה, שלום ורעות", שהבעל "מכבדה יותר מגופו", ונישואין כאלו הם הדרך ל"בנין עדי עד", לאורך ימים ולשנים טובות.
