הכח החיובי הטמון בשמחה מודגש בפירושו של המגיד ממזריטש למשנה בפרקי אבות: "דע מה למעלה ממך". באופן מילולי, המשנה מלמדת אותנו להיות תמיד מודעים לכך שיש בעולמות העליונים – על דרך משל – עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשינו בספר נכתבים.
המגיד מרחיב את משמעות מאמר זה. "דע, (כי) מה (שמתרחש) למעלה – (בא) ממך" ותלוי בהתנהגותך. ולכן, כאשר האדם שמח, לא זו בלבד שהוא מרומם את רוחם של האנשים סביבו, אלא הוא מוליד שמחה גם בעולמות העליונים.
נסביר איך פועלת הדינמיקה הזאת: אחד מרעיונות היסוד שהקבלה והחסידות עוסקים בו ביותר, הוא יחסי הגומלין בין העולמות הרוחניים לבין המציאות הגשמית שלנו. ספר הזוהר מציין כי העולם הגשמי שלנו מקביל לעולם העליון הרוחני. הוא כמו ראי המשקף עצם מסוים, או אדם העומד מולו.
כאשר אנו רואים בראי אדם המניע את ידו, אנו יודעים שלפני הראי עומד אדם ממשי המניע את ידו. גם אם משום מה, לא נוכל לראות את האדם עצמו, מספיקה לנו דמותו בראי, כדי לדעת שהוא נמצא.
כך ניתן לראות גם את יחסי הגומלין שבין העולמות העליונים הרוחניים לבין העולם הגשמי. עולמנו הגשמי הוא כמו ראי המשקף מציאות רוחנית. כל מה שקורה בכוכב הלכת שלנו, מאפשר לנו להבין – בגלל המקביל לו למעלה – את דרכי הפעולה של המציאות הרוחנית. ואם כי אולי אין אנו מודעים למציאות זו באופן ישיר, אנו יכולים להבין דברים רבים אודותיה מן המקבילים שאנו רואים בעולמנו.
לרעיון הזה יש מימד עמוק יותר. כאשר אנו מדברים על ראי ועל אדם, אנו מדברים על ישויות נפרדות שאין ביניהן קשר, האחד, פשוט משקף את השני. אולם לגבי הרוחני והגשמי, אי אפשר לומר שהמציאות הרוחנית היא צורה אחת של קיום, והמציאות הגשמית היא צורה אחרת, ואלוקים ברא את שתיהן שתהיינה מקבילות זו לזו – אלא הקשר בין שתיהן הדוק יותר. כי המציאות הגשמית שלנו, אינה אלא הגדלה והרחבה של המציאות הרוחנית.
אין לנו דימוי ראוי כדי להמחיש זאת. אחד הדימויים הקרובים ביותר, הוא הקשר שבין הנשמה לגוף. חז"ל אומרים, "מה הקב"ה מלא כל העולם, אף הנשמה מלאה את כל הגוף".
לכן, אם רוצים להבין טוב יותר את הקשר שבין הקב"ה לעולמו – או במילים אחרות, בין המציאות הרוחנית למציאות הגשמית – עלינו להתבונן בקשר שבין הנשמה והגוף. פעילות נפשו של אדם משתקפת בגופו. אם האדם מאוד מוטרד, אפשר לראות זאת עליו, כשמסתכלים בו. מבט אחד על עיניו ועל מבע פניו, וכל הסיפור ברור. אותו דבר כאשר הוא כועס, או עצוב. ובודאי כך, כשהוא מאושר. כאשר אדם שמח באמת, פניו מקרינים זאת. כי מה שאדם חש בפנימיותו בא לידי ביטוי בחיצוניותו.
זה חייב להיות כך. הנשמה והגוף פועלים כיישות אחת. אמנם שרשיהם שונים, אך כל זמן שהאדם חי, גופו ונשמתו חולקים זהות אחת, והגוף מבטא את מה שקורה בתוך נשמת האדם.
רעיון דומה נכון גם לגבי הקשר שבין המציאות הרוחנית לבין המציאות הגשמית. כאשר אנו רואים משהו שקורה במציאות הגשמית – לדוגמה, יורד גשם – הרי זה, בעצם, השתקפות של מה שקורה במציאות הרוחנית. אם בעולמות העליונים יורד שפע רב של חסד, זה מתגלם בעולמנו כגשם.
האמת הזאת מתיחסת לכל מה שמתרחש בעולמנו – אם שלג יורד, או רוח נושבת, אם מתרחשת רעידת אדמה, מהמאורע הכי בלתי רגיל עד למאורע יומיומי ושגרתי – כל מה שקורה בעולמנו, הוא תוצאה והשתקפות של משהו שקורה בעולמות העליונים.
אולם הדינמיקה של סיבה ותוצאה פועלת בשני הכיוונים: כמו שההתרחשויות בעולמנו הגשמי הן תוצאה של מה שקורה בעולמות העליונים, כך מה שקורה בעולמות העליונים נקבע על ידי מה שמתרחש בעולמנו. זוהי משמעות דבריו של המגיד ממזריטש. הוא הסביר כי המשנה בפרקי אבות מתכוונת לומר: "דע, כי מה שלמעלה – בעולמות העליונים – בא ממך ותלוי בהתנהגותך". אנו, בני אנוש, קובעים את אופי ההשפעות הפועלות בעולמות העליונים.
כיצד זה שיש בכוחו של האדם להשפיע בעולמות העליונים ? התשובה היא, כי "בצלם אלוקים ברא אותו". למותר לומר, אין הכוונה שלאלוקים יש צורה פיזית כמו זו של האדם, הוא בלי גבול ואין לו גוף ולא דמות הגוף. בכל זאת, בתורת החסידות והקבלה מבואר שיש מקבילים רוחניים לכל אברינו הגופניים. לאלוקים אין עיניים, אך יש לו דרכי ראיה הפועלות – באופן מושלם ביותר שאותו לא נוכל להבין לעולם – במקביל לכח הראיה שלנו. אין לו פה – אך יש לו דרכי התבטאות המקבילים לכח הדיבור שלנו. כך, לכל מרכיב של ישותינו, יש מקביל בעולמות העליונים.
ולכן כאשר אנו מניעים את ידינו, אנו מפעילים את המקביל הרוחני של ידינו. כל מה שאנו עושים – כל פעילותנו והקורה אותנו בחיינו בעולם הגשמי – יש לו השפעה בעולמות העליונים.
בפרטות, יש שלשה שלבים במעגל הזה: מעשינו, השפעתם בעולמות העליונים, והשתקפות הפעילות שבעולמות העליונים, בעולמינו הגשמי. לדוגמה, אם מישהו חולה ח"ו וחברו מחליט לתת צדקה לזכותו, מתנת החבר מפעילה את מידת החסד של ה' בעולמות העליונים, ודבר זה, מצדו, מתגלה בעולמנו דרך השתפרות מצבו של החולה.
הבעל שם טוב מסביר רעיון דומה בפירושו לפסוק "ה' צלך על יד ימינך". על פי הפשט, הפסוק מספר לנו כי כשם שהצל מגן עלינו מן השמש, כך ה' מגן עלינו. אולם הבעל שם טוב מרחיב את הפירוש ומסביר כי כשם שהצל משקף את תנועותיו של האדם, כך מגלה הקב"ה את השפעתו. וכמו שהצל מתארך יותר ממדת האדם, כך השפעת החסד של ה', המשקפת את אופי פעולותינו, היא במידה גדולה יותר.
רעיון זה משתקף בפירוש הנ"ל של המגיד למשנה "דע מה למעלה ממך" שהוא כאמור לעיל: דע [כי] מה [ש]למעלה – [בא] ממך". התנהגותנו קובעת את הפעילות הרוחנית המקבילה למעלה, ואותה פעילות, מצדה, מביאה לשינויים בעולמנו התחתון, כמאמר חז"ל, "כל המרחם על הבריות, מרחמים עליו מן השמים" (שבת, קנ"א,ב).
