אנו חיים בתקופה מופלאה ומיוחדת. נראה שהעולם עובר ערבוביה של שינויים ומעברים מקיצוניות אחת לשנייה. משטרים ואידיאולוגיות שובקות חיים, מול כמיהת האנושות למהות אחרת, הגונה יותר, אמיתית יותר. המין האנושי עסוק בחיפוש אחר משמעות רוחנית. אך מנגד – הידרדרות מוסרית וחומרית שוברת שיאים. טוב ורע, אור וחושך, משמשים בתערובת מוזרה. זוהי מציאות של סתירות וניגודים.
אנו מנסים לגשש באפילה. משתוקקים לקרן האור שתאיר בליבנו את אש האמונה בדבר הנכון. כולנו מחפשים את הסימן, את האות שיגלה מהי הדרך. אנו תרים אחר הכלים הנפשיים הנכונים שיעניקו לנו חוסן, כדי לצעוד בביטחון, בתקופה בה נדמה שאובדן הערכים ואיבוד הזהות חזקים מאיתנו.
בתקופתנו, הצליחה חומרנות מנושלת מתוכן להכניע אנשים רבים. אחרים מצאו את דרכם בהתבדלות מהעולם והתמסרות מלאה לחיי הרוח. אלו כמו אלו וויתרו על אחד המימדים בחייהם – או שהפסידו את נשמתם בכניעה לטלטלת החיים והצורך לשרוד, או שצעדו אל ניתוק מכל סממן חומרני, אך איבדו את היכולת לנתב את חייהם כראוי במושגי העולם.
בלב כולנו מהדהדת בקול רועם השאלה, האם קיימת סתירה בין חיים עם משמעות וסיפוק רוחני – לבין ההכרח לחיות בתכתיבי העולם, ליהנות, לעבוד ולפרנס, תוך עיסוק יום-יומי בחומרנות?
לפני למעלה משלוש-מאות שנים איים קונפליקט דומה על יהדות אירופה, וכמעט ופילג את הקהילה היהודית במדינות אלו לשני מחנות: בין אנשי הרוח שיכלו להתמסר לעבודה רוחנית, לבין המוני היהודים הפשוטים שמרכז חייהם היה מחוץ לבתי המדרש בהם נשמע קול התורה.
הימים היו ימי דוחק והמון העם נאלצו לעמול ביזע רב כדי להביא את שבר לחמם, כך שרוב חייהם נעו סביב ההתעסקות במלאכת כפיים. למרות רצונם העז, הרי שתנאי המצב מנעו מהם להקדיש את עצמם לעבודה רוחנית, והתעסקותם בענייני קדושה הייתה מועטת.
אנשי הרוח של אותן השנים, לא ראו יפה את העובדה כי היהודים הפשוטים מקדישים את חייהם להתעסקות בחומר, במקום שעבודת הבורא תמלא את מרכז חייהם. מה גם שכל ידיעותיהם של המון העם הסתכמו במושגים בסיסיים ביותר, ואפילו קרא וכתוב לא ידעו רבים מהם. בעקבות כך הלך וגדל הפער, שגם כך קיים, בין המון העם לבין עובדי הא-ל ויושבי בית המדרש.
עם הזמן גרם פער זה להמון העם להתרחק מדרך המסורת היהודית ומהרגשת החובה הקדושה למצוות ה'; תוך מחשבה כי מאחר והם אינם יכולים להקדיש את חייהם לעבודה רוחנית, הרי שתפילותיהם ומעט תורתם אינם שווים מאומה.
נדמה היה כי לא ניתן עוד למצוא את הדרך, שתשלב בין הצורך הקיומי של אנשים לעסוק בחומר, לבין האידיאל של הקדשת החיים לעבודה רוחנית.
כשכמעט אבדה תקוותם של אותם יהודים, דרך אור חדש, בהתגלותו של מייסד שיטת החסידות, רבי ישראל ממז'יבוז', שכונה "הבעל-שם-טוב". הוא הלך מכפר לכפר בין ההמון היהודי והביא עימו דרך חדשה. שיטת החסידות גילתה את מה שלמעשה היה מאז ומתמיד הבסיס המרכזי של היהדות: ראיה של החומר ככלי, שתכליתו היא גילוי הרוחניות בעולם.
הבעל-שם-טוב לימד כי אין כל סתירה בין העיסוק הקיומי בענייני העולם, לדביקות עילאית בקדושה וברוח. אלא יש לראות בעיסוק הקיומי בחומר כחלק מעבודת הא-ל, שכן רצון ה' הוא לעובדו בתוך מציאות העולם – ולא להתנתק ממנה; כך שמציאות זו תשמש לעבודת ה'. נכון שעל האדם לעמול ולהתעסק בחומר העולם לשם פרנסתו כצורך קיומי, שכן כך ברא הא-ל את העולם. אך יחד עם זאת עלינו לדאוג גם לפרנסת נשמתנו – וכשהיא תתגלה בתכליתה האמיתית, היא תזכך באורה גם את חומריות הגוף.
החסידות התגלתה כשיטה מהפכנית ביחס לעבודת הבורא, והיא הביאה בכנפיה אור חדש למאות אלפי יהודים. היא העלתה את קרנם של היהודים הפשוטים, ובמרכזה של השיטה ניתן דגש על עבודת הא-ל מתוך כוונה טובה ולב טהור, ודגש מיוחד על מעלתם של המון העם הנוהגים לעבוד את הבורא מתוך תמימות ופשיטות.
רבי ישראל בעל-שם-טוב נהג לומר כי פסוק אחד מספר התהלים, הנאמר בהתלהבות ובכוונה מפיו של יהודי פשוט, מסוגל לשנות מהלכים שלמים בעולם כולו. אמירה נוספת שלו הייתה, כי דאגה לצרכיו הגשמיים של יהודי, הינה רוחניות.
יחד עם זאת הביאה החסידות לעולם היהודי רעיונות עמוקים, אחריהם הלכו שבי גדולי אותו דור. החסידות שפכה אור חדש על המשמעות העמוקה שבקיום ציוויי התורה הגשמיים – כמו הנחת תפילין או הדלקת נרות שבת. כמו גם על מעלתו של היהודי כבן לעם נבחר – בתפקיד הרוחני המוטל עליו בעולמו של הבורא.
בתחילה, לימד הבעל-שם-טוב רעיונות נשגבים אלו רק לתלמידיו הקרובים. אולם לאחר שזכה להתגלות רוחנית, בה הופיע אליו אחיה-השילוני – רבו של אליהו-הנביא – שציווה עליו לפרסם את תורת הסוד בעולם, פרץ הבעל-שם-טוב דרך חדשה והחל לגלות את תורת הסוד להמונים.
לאחר פטירת הבעל-שם-טוב, המשיכה תורת החסידות להתפרסם בעולם על-ידי תלמידיו ולהצית את הניצוץ בליבם של רבבות. לאחר שני דורות אף הודפס הספר "תניא", שכתב רבי שניאור-זלמן מליאדי – מייסד חסידות חב"ד – בו נפרסים הרעיונות העמוקים ביותר של החסידות, המבארים מהי נפשו של היהודי, מדוע קיימים קשיים כה רבים בעבודת הא-ל ומהן הדרכים להתמודד עימם, לצד הסברים שובי לב לאמיתת מציאות הבורא בעולם.
הסברי החסידות מבארים את משמעות העולם והמהות בעבודה המעשית בקיום התורה והמצוות. כדי להסביר מושגים רוחניים אלו בצורה שתובן לנו – בני האדם הפשוטים שאינם בעלי ידע נרחב בעולם הסוד – משתמשת החסידות במושגים ומונחים מעולמנו הגשמי, בתור משלים למושגים הרוחניים. כך למשל מגדירה החסידות את הכח הרוחני של הבורא בשם "אור", ואת רמות ההתעצמות הא-לוהית בשם "עולמות".
העולמות העליונים, אינם קיימים במציאות גשמית וחומרית כפי שקיים העולם הגשמי. אולם החסידות משתמשת במילה 'עולם' כדי לבטא מציאות רוחנית מסויימת. כך גם אין הכוונה שבעולמנו אכן מאירה איזו קרן אור נסתרת, אלא השימוש במונח "אור" הוא משל על כח הבורא בעולם.
אחד מצדיקי חב"ד אמר כי חסידות היא הבנה א-לוהית. הבנה המראה לאדם את קטנותו, ולאיזו גדלות הוא יכול לרומם את עצמו.
