מבין חושינו, חוש הראיה הוא במובן מסוים העמוק והמשמעותי ביותר בנפש. העינים מאפשרות הצצה מבחוץ אל תוך הנשמה, ומה שהן רואות נצרב בצורה ישירה בתודעת האדם. בדרך כלל, מתייחסים לשמירת העינים ממראות בלתי ראויים הפוגעים בתומתה של הנפש. אמנם, מורנו הבעל שם טוב מלמד כי עיקר התיקון הוא דווקא בהגברת הצד החיובי, ה"עשה טוב". לפיכך תיקון חוש הראיה הוא בעיקר הרגלת העינים למבט נכון, מעמיק וטוב על המציאות.
בשביל מה יש שתי עינים?
למה נברא האדם עם שתי עינים? תורת הקבלה מחפשת את ההסבר העמוק והרוחני גם לתופעות שנראות טריוויאליות, ומסבירה כי הוא גם המקור להסברים הגופניים-טבעיים של הדברים, משום שהעולם שלנו הוא בעצם העתקה ושיקוף של עולמות גבוהים ורוחניים. לכן ההסבר הפנימי-הנפשי לצורך בשתי עינים קודם לעובדה ששתי העינים מאפשרות מבט תלת-ממדי על המציאות והבחנה בין קרוב ורחוק.
ככלל, ההבחנה בין צד ימין לצד שמאל בקבלה היא ברורה. צד ימין הוא צד החסד והאהבה וצד שמאל הוא צד הדין והבקורת. כאשר מדובר בשתי העינים, עין ימין רואה את הטוב במציאות ואילו עין שמאל רואה את החסרונות ומבקרת את הטעון תיקון (כמובן, מתוך הרגישות הראויה לכך שהבקורת תהיה בונה ומועילה).
ניתן היה לחשוב כי המבט על כל דבר במציאות צריך לאזן בין ראית הטוב והבקורת, אך בחסידות מוסבר כי שתי העינים נועדו לאפשר לאדם להתבונן באופן שונה על עצמו (הקרוב) ועל זולתו (הרחוק): עין ימין צריכה להיות מופנית כלפי הזולת ולהתמקד בראית הטוב שבו, ואילו עין שמאל צריכה להיות מופנית כלפי האדם עצמו כדי למתוח בקורת בונה ולדרבן אותו לשינוי ושיפור.
כמובן, לפני תיקון העינים אנו נוטים למבט הפוך: בעין ימין אנו מביטים על עצמנו, מגדילים את המעלות ומדחיקים או מצדיקים את החסרונות, ואילו בעין שמאל אנו מביטים על הזולת ומבקרים אותו ללא רחמים. מבט כזה גורם להזנחת התיקון וההתקדמות האישיים מחד, ומאידך 'מקבע' את הרע, שהרי את הזולת אין אנו מסוגלים לשנות באופן פעיל.
ראיה ובחירה – לחדור לעומק
מעבר להשפעת חוש הראיה על מה שנקלט בתודעה שלנו, כצופים פאסיביים במה שסובב אותנו, יש לו גם השפעה על התפקוד האקטיבי שלנו במציאות: בורא העולם אומר לכל אחד מאתנו "ראה נתתי לפניך… את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע… ובחרת בחיים". הפסוק מלמד על קשר הדוק ביןראיה לבין בחירה – האדם נוטה לבחור לפי מראה עיניו, וככל שהמבט ממוקד בטוב ובחיובי (הקודמים בפסוק לרע ולשלילי) כך הבחירה נעשית טובה וראויה יותר.
בעומק יותר, מוסבר שכח הראיה הוא בעצם כח של חדירה: ראיה נכונה היא זו המתגברת על החיצוניות המטעה וחודרת לפנימיותם של דברים. מבט ראשוני ושטחי נתקל בעצם בקליפה-עטיפה של המציאות, ורק מבט חודר ומעמיק תופס את נקודת התוכן והאמת שבפנימיותה. ראית הטוב היא התמקדות בנקודת האמת החיובית של כל דבר, בתכלית האלוקית לשמה נברא, תוך התגברות על נקודות שליליות וטפלות המכסות עליה.
גם הבחירה בנויה על אותו עקרון: מדוע צריך לומר "ובחרת בחיים"? האין זו הבחירה הטבעית והפשוטה של כל אדם נורמאלי, הרודף אחר החיים ובורח מן המות?! אכן, כל מציאות מורכבת מחלק גשמי-חיצוני, שהוא בעצם נטול חיים ומצוי בתהליך בלתי-פוסק של בליה וכליון, ומחלק רוחני-פנימי שהוא-הוא נקודת החיות של הדבר. הבחירה בחיים ובטוב היא היכולת לחדור לחלק הפנימי של כל דבר, לחבור לתכלית האמתית שלו ולבחור בהתאם את היחס כלפיו. אם כן, מובן מדוע הבחירה בטוב היא תוצאה ישירה של ראית הטוב הפנימי.
לנקות את הזגוגיות
כעת גם יובן טוב יותר היחס בין עין ימין רואת הטוב לעין שמאל הבקורתית: ככל שמעמיקים לחדור לפנימיות המציאות ולראות את הטוב שבה, מבינים שהרע שייך לחלק החיצוני והשטחי שלה. כלומר, הרע נמצא קרוב, על פני השטח, ואילו הטוב נמצא עמוק-רחוק יותר. אם הולכים צעד אחד נוסף מבינים שהרע נמצא הכי קרוב אלי, בתוך עצמי, דבוק אל הזגוגיות בעדן אני משקיף על הזולת ועל המציאות כולה. לכן, המבט הנכון הוא זה הרואה את הטוב שבחוץ, ועסוק במקביל בבקורת עצמית ובנקיון פנימי מאותו רע שטחי שמונע ממני להתחבר אל הטוב העמוק.
מתוך התפיסה החיובית הזו, המבינה שעומק כל המציאות הוא טוב, קל יותר גם להבטיח שהבקורת העצמית לא תהיה הרסנית, חלילה, אלא בקורת בונה. כשהלל הזקן רוצה ללמד את כל התורה על רגל אחת הוא אומר 'מה ששנוא עליך, לא תעשה לחברך'. ומה הדבר השנוא ביותר על האדם? כאשר רואים את חסרונותיו ומתמקדים בהם. מדוע? הרי כל אדם בעל מודעות עצמית סבירה רואה בעצמו את החסרונות שלו, ומדוע העובדה שגם הזולת רואה את החסרונות כה פוגעת בנו ומערערת אותנו? כאשר אני רואה את חסרונותי אני תופס אותם כטפלים ביחס למכלול האישיות וכחיצוניים ביחס לטוב הקיים בי. לעומת זאת, כאשר הזולת רואה את החסרונות הוא 'מתפעל' מהם, מזהה אותם עם האישיות ונותן להם ממשות. אופי היחס שלנו כלפי עצמנו מתיר לנו לבקר את עצמנו – האהבה הבסיסית העצמית שומרת מהזדהות מוגזמת עם החסרונות ומאפשרת להתייחס אליהם כמשהו שניתן לתיקון.
שתי העינים משתפות פעולה
כמובן, במצב בריא אין פיצול בין שתי העינים. כאשר אומרים שעין ימין מביטה על הזולת באהבה ועין שמאל מביטה על האדם עצמו בבקורת, אין הכוונה שיש כאן שני מבטים שונים ונפרדים המתקיימים במקביל, אלא שדווקא השילוב הזה מעניק תמונה אחת בעלת עומק ודיוק. גם מה שהוסבר עד כה מספיק כדי להבין שבין שתי העינים יש תיאום, והן יוצרות תמונת מציאות אחדותית בה הרע קרוב-חיצוני והטוב רחוק-פנימי. ההבחנה הזו גם יוצרת פרספקטיבה המלמדת על יחסי הכחות בין הטוב והרע במציאות, משום שמובן שגם אם הרע נראה גדול יותר מהטוב או שווה אליו, הסיבה לכך היא רק הקרבה היתרה שלו אל האדם, ובאמת הטוב הוא המשמעותי והגדול יותר.
מעבר לכך, לא רק ששתי העינים יוצרות תמונה אחת, אלא בכל פעם בה מתמקד המבט במושא הראיה של אחת העינים, העין השניה משתפת פעולה ומעמיקה את אותו המבט: כאשר המיקוד הוא בראית הזולת, זכות הבכורה היא לעין ימין, המתמקדת בתכונותיו הטובות. אז תפקידה של עין שמאל הוא בקורת עצמית בנקודה זו עצמה – בקורת על כך שאיני רואה מספיק את הטוב שבזולת או שאני רואה אותו באופן שטחי וחיצוני. כאשר המיקוד הוא בבקורת העצמית, זכות הבכורה היא לעין שמאל המודדת והשיפוטית. אז תפקידה של עין ימין הוא להבחין דווקא באותן תכונות טובות הקיימות בזולת וחסרות אצלי, וממילא לחדד ולהעמיק את הבקורת העצמית.
ונסיים במילות התפלה של רבי אלימלך מליזנסק: "אדרבא, תן בלבנו, שנראה כל אחד מעלת חברינו, ולא חסרונם".
