ישיבה מזרחית, שקט מופתי, והזבוב שנראה כאילו הוא מתקיים רק כדי להפר את השלווה. אה, וכמובן תנוחת האצבעות המפורסמת של אמה-פוגשת-אגודל. אצל רובנו התקבעה לה התמונה הזאת למשמע המילה מדיטציה, אבל במציאות התמונה מורכבת ומגוונת הרבה יותר.
אבל אולי, לפני שנצלול לסגנונות ולזרמים השונים, ננסה לראות אם אפשר בכלל לחצות את מחסום ה’בשביל מה זה טוב?’
בשביל מה מדיטציה?
בחיפוש מהיר אנחנו מוצאים את עצמנו טובעים בים של אינפורמציה שמציבה כעובדה אינספור יתרונות מרפאים, לגוף ולנפש, של תרגול מדיטציה. ומנגד, נאמר לנו באותה נשימה, ששאלות ממשפחת ‘בשביל מה’ בעצם נוגדות את הלך הרוח שעומד מאחורי התרגול. שחרור הציפיות, שחרור האמונות, וההתמסרות לחלל אינסופי שנוצר עם סגירת העיניים פשוט לא מתקיים בצורה הרמונית עם שאלות על תכלית.
נו,נו, ובכל זאת?
בדיוק את זה, בדיוק את אותם מקומות מורכבים, מקומות בהם מתקיימים להם פרדוקסים בשלווה, מתחייבת המדיטציה לפתוח בפנינו (לטוב ולרע). תומר פרסיקו, בספרו "מדיטציה יהודית" מתאר את המציאות המדיטטיבית כתוצר טבעי של החוויה האנושית: "אפשר לומר ככה: מרגע שהאדם עמד על דעתו, הוא ניסה לצאת מדעתו, בכל מיני דרכים". הרחבת הדעת, הרחבת ההבנה, והשאיפה לפתח נקודת מבט חיצונית, כולן נמצאות בבסיס הרצון לתרגול מדיטטיבי על כל גווניו.
מדיטציה – להתנתק כדי להתחבר
שתי תופעות לוואי עיקריות מלוות, לרוב, את המתרגל: אחת – היכולת להתנתק מתחושה או רגש רגעי ולהעניק לעצמו ‘מבט ממעוף ציפור’ על המתרחש, ושתיים – חיזוק ביכולת ההזדהות עם הזולת. שתי תופעות אלה קשורות קשר הדוק ומזינות אחת את השנייה: כאשר אני מצליח להתנתק, גם אם לרגע, מנקודת המבט שלי, הרי כעת מתעוררת היכולת שלי להתחבר, ולדמיין לעצמי, את נקודת מבטו של האחר. וכתוצאה, אותה יכולת אמפתית, אותה אפשרות להסתכל על העולם מנקודת מבטו של השני, מרשה לי לצאת מעצמי ולגלות זוויות חדשות.
מתנה לעצמי ולעולם
אז נכון, לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שברמה האישית משתלם מאוד להפוך את המדיטציה להרגל. הרי יש פה שלווה, שליטה עצמית, יכולת התבוננות עמוקה, הפחתת מתחים, הגברת ריכוז ועוד יתרונות רבים (והם אפילו מוכחים מדעית!)
ואפילו לפני שניגע בקשר של אותן יתרונות לרעיון התכלית הכללית, קחו שנייה לדמיין עולם שבו כל אדם מעניק לעצמו, כל יום, מתנה שכזו. מתנה של שלווה, מתנה של ריכוז, מתנה של קצת פחות דאגה. איזה הורים נהיה, איזה חברים, איזה זרים ברחוב?
ועכשיו, בואו רגע נסתכל מעבר. בואו נחשוב על איך נראה עולם שבו רבים מאיתנו מסוגלים, אפילו אם רק לעשר דקות, להתחבר לחוויית האחדות, ליצור בתוכנו מרחב שבו יש מקום גם לאחר. בואו נדמיין מציאות שבה "אהבת האחר" אינה ציווי רחוק אלא חוויה ממשית, קרובה אלינו, נמצאת ממש במרחק נגיעה, בקצות אצבעותינו הנחות להן על הברכיים.
