מהות השבת

ח"י שאלות ותמיהות
הרב יוסף קרסיק

מיוחדת השבת בקדושתה, בהשפעתה ובשכרה, אבל ראשית נדון במהותה – לפנינו סיכום כללי ותמצית מהות השבת כפי שהיא מבוארת ומוארת באור היקרות של תורת הקבלה והחסידות.

על מנת לחדד ולהבליט את הביאור הקבלי-חסידי, נפתח במקבץ שאלות, רובן מפורסמות, על השבת ומצוותיה, בספרי הקדמונים והאחרונים עונים תשובות שונות לכל אחת מן השאלות, אבל מהות השבת כפי שהיא מתגלית בתורת הסוד, מסירה בבת אחת את כל מכלול השאלות – ואלו השאלות:

בשבת צריך לפרוש מהגשמיות?

1) לכאורה קיימת סתירה רעיונית במצוות שבת: מצד אחד אסור לעשות מלאכות חולין וצריך להתנתק ולשכוח מהטרדות והעיסוקים הגשמיים ויש אין-ספור פרטים ודקדוקים עד כמה חייבת להיות הפרישה המלאה והמוחלטת מהמלאכות הגשמיות האסורות בשבת;

ומצד שני מצווה לשמוח ולהתענג בגשמיות בשבת, והמדרש מדגיש שכל עיקרה של מצוות שבת היא הגוף הגשמי: "שבת לא ניתנה לרעת ישראל אלא לטובתם, ישראל מקדשים את השבת במאכל, במשתה, בכסות נקיה ומהנים נפשם, ואני נותן להם שכר", ואכן רוב מצוות שבת, קידוש, מנוחה וכדומה, הן מעשים ופעולות הנותנות דגש מיוחד לגוף. ועד כדי כך העונג הגשמי חשוב בשבת, שאמרו חז"ל שאין כל הגבלה להוצאות אלו – "כל המוסיף בהם מבורך"! והם אינם באים על חשבון מכסת "קצבת הפרנסה השנתית שנקבעה לאדם", כי ככל שמוסיפים בהוצאות כספיות לשבת – כך מוסיף ה' לקצבת הפרנסה השנתית!

ויש להבין איך זה מסתדר עם כך ששבת היא יום אלוקי קדוש שאסור לעסוק בו במלאכות גשמיות?

גם צריך להבין מדוע באמת הקב"ה ברא את העולם ששה ימים ונח בשבת – וכי אפשר לומר עליו שהוא התעייף ממלאכתו והוא זקוק למנוחה?

בשבת חייבים לנוח?

2) הדיבר הרביעי ב"עשרת הדברות" עוסק במצוות השבת וסיבתה, וכה אומר הכתוב "ביום השביעי תשבות למען ינוח", כלומר השביתה בשבת היא לצורך מנוחה – והדברים תמוהים:

שלושים ותשע מלאכות אסורות לביצוע בשבת אף אם הם ייעשו בקלות וללא כל עמל ויגיעה, לדוגמא: אסור להדליק אש בשבת אפילו כשזה נעשה בלחיצה על מתג חשמלי, שזה מעשה קל ולא מעייף ואילו להפך פעולות שאינן משלושים ותשע המלאכות, אין איסור לעשותן בשבת אפילו אם הן נעשות בעמל ויגיעה רבה ותוך הפרה מוחלטת של המנוחה. לדוגמא: מותר למלצר לעבוד כל יממת השבת ולסחוב מגשי מזון גדולים וכבדים ולהגישם לשולחן הסעודה, למרות שזה מאוד קשה ומעייף?

אותו דבר גם בקשר למלאכת הבערת אש: מילא בזמנים עברו שהדלקת אש היתה מעשה קשה של הקשה בשני אבני צור – ניתן היה להבין מדוע היא אסורה בשבת; אבל בזמנינו שההדלקה נעשית בלחיצת אצבע קלה [או אפילו בהשמעת קול למחשב] – מדוע היא אסורה? ובכלל – הלחיצה על מתג החשמל עשויה להיטיב את מנוחת ושלוות האדם, בהדלקת מזגן בקיץ או תנור חמום בחורף, ומדוע היא אסורה בשבת?

3) גם עצם המושג "מנוחה" אינו ברור: יש אדם שעבודה גורמת לו רוגע ושלווה ובלעדיה הוא מתוח ועצבני – ומדוע אסור לו לעבוד בשבת?

4) חז"ל אומרים שבשבת נבראה מנוחה, ולכאורה לא מתאים לומר על מנוחה שהיא נבראה – נוצר ונעשה, בעוד שכל ענינה אי-עבודה?

בשבת צריך לשמוח?

5) בשבת צריך ליהנות ולשמוח, ו"מצווה לשיר בשבת", כפי שאומרים בתפילה "ישמחו במלכותך שומרי שבת", והזוהר אומר שהכועס ואינו שמח בשבת כאילו הנו בגהינום – ויש בני-אדם ששמיעת מוסיקה מכלי נגינה משמחת אותם, ובלעדיה הם שרויים בעצב ודכאון, אז מדוע אסור להם לנגן בכלי נגינה בשבת? ועוד: למה שירה בפה וביד מותרת, ושירה בכלי נגינה אסורה בשבת?

מהו איסור "הוצאה"?

6) כאמור שלושים ותשע מלאכות אסורות בשבת, אחת מהן היא "הוצאה" – בשבת אסור להוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, ויש להבין מדוע: הלא החפץ לא השתנה ולא עשו כל יצירה בסך הכל שינו את מקומו – ומדוע זה אסור?

מהו איסור "בורר"?

7) מלאכה נוספת שיש להבין את הסיבה לאיסורה היא "בורר" – בשבת אסור לברור ולהפריד בין פסולת למזון, לדוגמא אסור להוציא מקערת פירות את הפירות הרקובים, ולכאורה מדוע: הלא במעשה זה לא יצרו או הכינו מזון לאכילה רק סילקו את הפסולת ומה ההגיון באיסור זה? (ולכאורה אדרבה, דווקא ביום קדוש יש מצווה לברור את הרע מהטוב ולסלקו?)

מהו "מוקצה"?

8) חפץ האסור בשימוש בשבת נקרא "מוקצה" ואין לגעת בו ולטלטלו, והדבר תלוי ברגע כניסת שבת ("בין השמשות"): דבר מוכן וראוי לשימוש בעת הכניסה – מותר בטילטול, ודבר שאינו ראוי לשימוש באותו רגע, אפילו שבמהלך השבת הוא נעשה ראוי – אסור בטילטול [לדוגמא: פרי שנשר מהעץ לפני כניסת שבת – מותר בנגיעה ואכילה; אבל פרי שבכניסת שבת היה מחובר לעץ ורגע אחר הכניסה נשר מהעץ – אסור בנגיעה ואכילה בשבת], ויש להבין מה ההגיון לאסור דבר ראוי בשימוש בגלל שברגע כניסת שבת הוא עדיין לא היה ראוי?

השכר והעונש

9) המחלל שבת עונשו חמור ביותר – מוות בסקילה ("מחלליה מות יומת"), ויש להבין מדוע החמירה התורה כל-כך על חטא חילול שבת? ליהודי מחלל שבת שהיה חולה, אמר החסיד רבי הלל מפאריטש שכשישמור שבת יבריא, כנוסח המי-שבירך: "שבת היא מלזעוק – ורפואה קרובה לבוא", כשהשבת תפסיק "לזעוק" (על שמחללים אותה) אז "רפואה קרובה לבוא".

10) חז"ל משבחים ומרוממים את מעלת השבת וקדושתה שהיא ממרקת את האדם מחטאיו ופשעיו ועד כדי כך ש"כל המשמר שבת כהילכתה, אפילו עובד עבודה זרה מוחלין לו"! ולכאורה מדוע – הלא מעשה החטא פוגם ומטנף את האדם והמחילה והתיקון נעשה על-ידי חרטה ותשובה, וכיצד מצווה אחרת חשובה ככל שתהיה, מכפרת חטאים?

11) אמרו חז"ל ששבת "שומרת" את היהודי "מכל רע" ו"מן העבירה" – ויש להבין מדוע שבת, יותר ממצוות אחרות, מגינה ושומרת? עוד אמרו חז"ל שבזכות שבת זוכים באריכות ימים ועושר – "מאריכים ימיו ושנותיו","יהיו עשירים בשביל שמכבדין את השבת", "ברכת ה' היא תעשיר זו ברכת שבת" ואמרו בזוהר ש"משבת מתברכים כל ימי השבוע" – ויש להבין מדוע שבת, יותר ממצוות אחרות, גורמת לאריכות ימים, עושר ורווחה?

מזל שבת(אי)

12) לכל יום בשבוע מזל מיוחד, והמזל השלט בשבת – "כוכב שבתאי", רע ושלילי מאוד! הוא הורס ומזיק, מחריב, הורג וגורם עצב וצער, לכן הוא נקרא "שבתאי" מלשון שבת-אַי, שהוא מכאיב, "אוֹי", לשובתים ולשמחים בשבת [לכן היו קדמונים שלא עשו מלאכה חדשה בשבת, שכן הרוח הרעה של המזל מונעת הצלחה ומקלקלת כל הנוצר בו] – ולכאורה איך זה מסתדר עם כך ששבת היא יום ברכה, הצלחה ושמחה?

13) למה בבית המקדש בשבת הדליקו אש ועשו מלאכות (בקורבנות וכדומה) שאסורות לכל ישראל?

הגויים והשבת

14) שבת מציינת מאורע השייך לכל הברואים – מנוחת ה' מבריאת השמים והארץ וכל צבאם בששת ימי בראשית, אם כן היא היתה צריכה להיות מצויינת אצל כל האנושות, ומדוע היא ניתנה רק לישראל ככתוב: "ביני ובין בני ישראל אות היא", ולגויים אסור לשבות ולנוח בה: "ולא נתתו לגויי ארצות ולא הנחלתו לעובדי אלילים", "גוי ששבת חייב מיתה" [הפלא גדול יותר: בחגי ומועדי ישראל, פסח שבועות וסוכות, הנעשים לציון ניסים ומאורעות שאירעו רק לבני ישראל (יציאת מצרים, ישיבה בסוכות ומתן תורה) – "שותפים" גם הגויים, בכך שמקריבים עבורם קורבנות בבית המקדש (שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם), ודווקא שבת שהיא ענין אנושי כללי מיוחדת רק לישראל]?

יחס בין שבת ליום-טוב

15) מדוע ביום טוב מותר לעשות מלאכות לצורך הכנת מזון לסעודות היום ("אוכל נפש") ובשבת אסור?

16) הזוהר אומר שביום טוב יש מצווה ודגש מיוחד לזימון אורחים לסעודות, ואילו בשבת אין דגש מיוחד [לבד מהמצווה הכללית של הכנסת אורחים וצדקה לעניים הקיימת כל ימות השנה] – ויש להבין מדוע?

ששת ימי בראשית ושבת

17) מדוע בריאת העולם בימי בראשית נמשכה ששה (שבעה) ימים, וכי ה' אינו יכול לברוא את כל היקום בבת אחת וברגע אחד?

18) כבר חלפו אלפי ימים מימי הבריאה בששת ימי בראשית – אז מדוע כל שבוע מתחילים למנות את הימים מחדש – יום ראשון, שני שלישי וכו', ולא ממשיכים אחרי היום השביעי, למנות את הימים הלאה שמיני, תשיעי וכן הלאה?

לשאלות האמורות יש כמה תירוצים בתורת הנגלה, אך ביאור הקבלה והחסידות מיוחד בכך שרעיון אחד פוטר בצורה חדה וברורה את כל מכלול השאלות גם יחד.

מהות השבת

העולם והיקום בו אנו חיים, הינו אחד מני עולמות רבים שיצר בורא העולם, ובאופן כללי יש ארבעה עולמות – "עשיה", "יצירה", "בריאה" ו"אצילות".

רק עולם עשיה – בו אנו קיימים – הוא גשמי, אבל שאר העולמות אינם בעלי גוף ויסודות גשמיים, הם רוחניים ועל-חושיים, ובהם כוחות קדושה אלוקיים חזקים ונעלים מאוד והם קרובים להקב"ה באין-ערוך יותר מעולמנו.

בעת שיהודי – החי בעולם "עשיה" – מקיים תורה ומצוות, הוא זוכה להטהר ולהתקדש בכוחות אלוקיים נשגבים מהעולמות, הארמונות וההיכלות העליונים – בנקודה זו מתקיים ההבדל הגדול בין כל המצוות למצוות שבת:

שאר המצוות ממשיכות כוחות קדושה אלוקיים היורדים מלמעלה למטה, מהעולמות העליונים אל היהודי שבעולמנו; ואילו שבת מעלה ומרוממת את היהודי מלמטה למעלה, היא מוציאה אותו מהעולם הזה ומעלה אותו לעולמות עליונים [הקרוי בחסידות "עליית העולמות", עד לעולם אצילות, לכן שבת היא מעין עולם הבא].

הדברים רמוזים בדברי הנביא יחזקאל: "שער החצר הפנימית הפונה קדים, יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח", פשט הכתוב מדבר על שער החצר הפנימית של בית המקדש, הנפתח בשבת; ובקבלה מגלים "פן הנסתר" בפסוק: "החצר הפנימית של בית המקדש" היא דרגה אלוקית גבוהה מאוד ["עתיקא קדישא"] שהיא נעולה וחתומה בימי חול, אבל "בשבת יפתח", השער נפתח בפני היהודי והוא עולה ונכנס בשערי היכלות הקדושה העליונים בשבת.

כי למרות שלא כל אחד חש ומרגיש בהבדל בין שבת לחול, באמת יש הבדל מהותי עצום ביניהם: בחול נמצאים בעולמנו הגשמי, ובשבת כל הוויתו של היהודי משתנית לחלוטין, הוא "עוזב" את המימד הגשמי-חומרי הנחות והוא "מרחף" למעלה מעלה בהיכלות ורובדי קדושה עליונים ונשגבים "עד רום המעלות"! ובלשון הזוהר "שבת היהודי עושה עם המלך העליון, הוא והמלך עצמו על שולחן אחד"!

לא רק נשמת היהודי מתעלית בשבת אלא גם גופו הגשמי, והדבר משתקף בצורה החיצונית של האדם בשבת, כדברי המדרש "לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא בשבת", כי בשבת היהודי חי וקיים בעולם אחר ושונה לחלוטין, עולם של קדושה עליונה, ויתירה מזו: אפילו "ארבע אמותיו של היהודי" – רשותו ותחומו המותר, הבית, המזון והחפצים המותרים בשימוש בשבת – מצטרפים למסע ההתעלות לעולמות עליונים.

אמנם לא תמיד אנו מבחינים בעינינו הגשמיות-חומריות בהתרחשות שבתית מופלאה זו ובשינוי העצום שבין שבת לימי חול, אבל זו המציאות האמיתית – בשבת היהודי ורשותו עולים וקיימים בעולמות והיכלות עליונים! אצל צדיקים וגדולי ישראל בשבת הכירו על מראה פניהם הגשמי שינוי מהותי עד לבלתי הכר, אבל בעצם הדבר קיים אצל כל יהודי, שבכל מצב שיהיה הוא זוכה בקדושת השבת וסגולותיה, לכן אמרו שאפילו יהודי פשוט דובר אמת ואינו משקר בשבת כי "אפילו בנפש בור ועם הארץ גמור, מאיר אור קדושת שבת".

מספרים שפעם הבעש"ט יצא לקבלת שבת אל השדה ו"היו שם עדרי צאן, ולשמע תפילתו נתקבצו הצאן סיבבו וגעו", ופעם אחרת הצאן הגביהו רגליהם הראשונות ועמדו רק על שתי רגליהם האחוריות, כי "מחמת שקידש העולם והעלהו, גם הברואים שהיו אצלו נתעלו, ממילא הגביהו את עצמם", כלומר התעלות השבת של הצדיק ניכרה בגלוי והשפיעה גם על בעלי החיים שסביבו.

מצוות שבת ביחס לשאר המצוות

יוצא אפוא, ששתי מעלות מופלאות במצוות שבת על שאר המצוות:

א) כשמושפעת קדושה מעולמות רוחניים נשגבים לעולם גשמי נחות, מטבע הדברים נוצרת ירידת ערך והחלשת כוח, שכשהוא בביתו האמיתי והנכון, כלומר בעולם רוחני עליון הינו במלוא עוזו ותפארתו, אבל בבואו לעולם אחר – עולם גשמי נחות מלא טומאה ורע – הוא מתכסה בבגדים ומסכים המסתירים ומחלישים את תוקפו ועוצמתו.

לכן בכל המצוות, שיורד כוח אלוקי מהעולמות הקדושים לעולמנו החומרי – איכות הכוח האלוקי מוגבלת ומצומצת בהשוואה לכמו שהיא בעולמות העליונים עצמם; אבל בשבת שמתעלים ובאים לתוך עולמות הקדושה העליונים עצמם – זוכים להתחבר ולהתקדש בכוחות קדושה הרבה יותר נעלים ונשגבים.

ב) בכל מצווה ומצווה ממשיכים קדושה לחלק מהגוף ולא לכולו [למשל על-ידי הנחת תפילין מקדשים את היד והראש. על ידי אהבת ה' מקדשים את הלב]; אבל על ידי מצוות שבת כל גופו של היהודי, על כל אבריו וכוחותיו, מתקדשים ובאים בשערי ארמון הקדושה העליונה.

לכן אומר אליהו הנביא: "קדושת הקב"ה, קדושת שבת .. חשובות כאחת", ובמדרש נאמר ש"השבת כולה קודש להקב"ה", והזוהרמגלה שבשבת קימת התגלות אלוקית נעלית מאוד [כדברי הפסוק "אז תתענג על ה'", שבשבת ניתן כוח שמעל השם הקדוש י-ה-ו-ה] – כי למרות שכל המצוות הן "מצוות ה'", הדברים נאמרו רק על מצוות שבת, שרק בה זוכים לדרגת קדושת הקב"ה עצמו! משום שבשבת באים לתוך היכלות וכוחות הקדושה העליונים ממש.

לפי זה נבין כמה פרטים בשבת:

א) שבת היא מצווה כללית ה"שקולה כנגד כל מצוות התורה", כי כל מצווה ומצווה נקראת "פרט" משום שהיא מקדשת אבר אחד בגוף האדם, והשבת היא כלל משום שהיא מקדשת את כל אברי הגוף.

ב) קיום מצוות שבת דוחה קיום מצוות רבות אחרות, לדוגמא: בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר, בסוכות שחל בשבת אין נוטלים לולב, כי איך אפשר לוותר על מצווה כללית המקדשת את כל הגוף בשל מצווה פרטית המקדשת פרט אחד בגוף [ויתירה מזו – על ידי מצוות השבת ממשיכים קדושה גם לאבר הפרטי המסויים שאת מצוותו דוחים מפני השבת, כך שלמעשה אין האדם מפסיד שפע אלוקי באי קיום אותה מצווה הנדחית מפני השבת].

"מחלל" שבת

חז"ל מכנים את העובר על איסורי שבת "מחלל שבת" – תואר השמור בדרך-כלל רק לפוגע בעניני קדושה ושם-שמים ולא לעובר על המצוות חוץ משבת – ומַטְבע לשון זה, "מחלל", מהווה מפתח להבנת המהות הפנימית של השבת, כפי שמגלה תורת הסוד:

כיוון שבשבת היהודי עוזב את העולם הזה והוא מתעלה לעולמות עליונים, ממילא נוצר מעין "חלל" ריק ופנוי בהויה הגשמית חומרית של העולם הזה בו נותרו רק מלאכות ו"איסורי שבת" (שהם לא מתעלים מעלה) והעושה את אותן איסורים צונח אליהם מטה, לכן הוא נקרא "מחלל" שכן הוא מאבד את הקדושה השבתית והוא נופל מטה לחלל התחתון.

וכך הוא גם מחלל ופוגם בקדושת השבת, שכן עם כניסת השבת כל יהודי מתקדש ומתעלה להיכלות שבת העליונים, וכאשר הוא צונח מטה, הוא "סוחב" איתו מטה גם את אותם כוחות נשגבים עליונים, ולא די שהוא פוגע בעצמו, בגופו ובנשמתו, הוא פוגע ומחלל (=מפיל לחלל) גם אותם, "מחלל (את קדושת) שבת".

אם-כן העובר על איסורי שבת קרוי "מחלל שבת" בשל כמה סיבות:

א) "מחלל" מלשון "חָלל" שבמעשיו האסורים הוא צונח מהיכלות הקדושה ל"חלל" התחתון. ב) "מחלל" מלשון "חול" שבמעשיו האסורים הוא מסלק את הקדושה מהשבת והוא הופך את השבת ליום של חול. ג) הוא מחלל ופוגם בקדושת שבת [ד) הוא מחלל ופוגם גם בכוחות האלוקיים של (השבת=) השבוע הבא, כפי שיוסבר בהמשך].

מכאן אנו מבינים את השם "שבת", כי בעצם יש בו שני פירושים: 1) שבִיתה, מנוחה והפסקת עמל ועבודה. 2) השְבּתה, דחיה וביטול. ולמרות שהם שני ענינים הפוכים ומנוגדים – או מנוחה ואו עמל ויגיעה (לדחות ולבטל) – הם תוצאה ממהות השבת: התעלות היהודי להיכלות הקדושה והטוב וכתוצאה מכך יש לו מנוחה ושלווה; גירוש והפלה לחלל התחתון של הדברים האסורים בשבת.

השפעה ההרסנית של "מחלל שבת"

בשבת כאשר היהודי עוזב את ההויה החומרית, מנצלים את ההזדמנות הזו כוחות הטומאה והרע והם זוחלים וקונים שם אחיזה ושביתה זמנית למשך השבת, עד שהם יברחו ויסולקו משם עם שובו של היהודי בצאת השבת,

ממילא אותן מלאכות האסורות בשבת מפני שהם נשארו בהוויה התחתונה – למרות שבימי השבוע הם בחינת "חולין" (קליפת נוגה) ואינם מכוחות הטומאה והרע, הרי בשבת חבוקים בהם כוחות הטומאה והרע השליליים ביותר (רע שבקליפת נוגה, שלוש קליפות הטמאות), והעוסק באותן מלאכות דבקים בו אותם כוחות רעים ומסוכנים.

נוסף לכך, על-ידי ביצוע מעשה העבירה, במלאכות האסורות בשבת, מוסיפים ומגבירים את כוחות הטומאה (ובלשון האר"י27"נכנסים קליפות על-ידי חילולו"), ועל-ידי זה מקשים על סילוקם מהעולם לאחר צאת השבת: כי במצב הרגיל מיד אחר שבת כשהיהודי שב להוויה הגשמית כוחות הטומאה מסתלקים; אבל אם חטאו במלאכות האסורות, כוחות הטומאה מתגברים ודבקים באותם מלאכות ואינם מסתלקים בצאת השבת (אלא רק לאחר עבודת התשובה).

לכן אמרו חז"ל14שהשומר שבת נשמר מהרע ומהעבירה והמחללה מתגברים ודבקים בו כוחות הטומאה והרע, משום שבימי השבוע, כאשר אצל שומר שבת מלאכות החולין המותרות בימי החול אינם טומאה ורע אלא חולין, הרי למי שחילל שבת אותן מלאכות נעשים חלק מתחום הטומאה והם מוסיפים ומחטיאים אותו וגוררים אותו לרע.

[המחלל שבת בהיתר, לשם הצלת חיי חולה וכדומה, אף שגם הוא צונח לחלל הטומאה התחתון שבו קיימות אותן מלאכות שהוא עושה, אבל בכוח התורה הוא נשאר בקדושת שבת גם בהיותו מטה, ואף הוא שב ומתעלה מיד עם תום המלאכה].

שבת בנפש האדם

מאבק פנימי, סערת נפש ומלחמה תמידית קיימת בין שני יצרי לב האדם – הטוב והרע:

היצר הטוב רוצה להיטיב לאדם ברוחניות ובגשמיות (שיקיים תורה ומצוות, ישמור על בריאות גופו ועוד); והרע רוצה להזיק לאדם ברוחניות ובגשמיות (שלא יעבוד את ה', שיאכל מיני מזון ויעשה מעשים אסורים ומזיקים לגוף).

"עליית העולמות" בשבת היא גם עליית האדם ("עולם קטן זה האדם"): היצר הטוב וגוף האדם מתעלים לעולמות עליונים, והיצר הרע ההרסני נותר בחלל התחתון הרחוק והמנותק מהאדם, ושוב אינו יכול להציק ולהזיק לאדם בשבת.

הדבר מתבטא בהלכה: אמרו חכמים, אפילו עם הארץ, אימת שבת עליו ואינו משקר בשבת, כי בשל ההתנתקות מהרע, אינו מוציא שקר מפיו.

אבל אם חס-וחלילה חיללו שבת, צונחים לחלל התחתון, ומתחברים ליצר הרע, והוא שב להציק ולבלבל את הנפש ולהזיק ביתר שאת ויתר עוז (בכוחות ועוצמה יותר חזקים מבחול, שכן בחול כוחות היצר הרע מקליפת נוגה, ובשבת הוא מקבל תגבורת "מרעין בישין", משלוש קליפות הטמאות).

מכאן יוצא משמעות נוספת לחילול השבת, חילול גופו ונפשו הטובה של האדם, על-ידי שמחברים אליהם את היצר הרע האכזרי.

תירוץ השאלות

ביאור מהות השבת – שהיהודי ורשותו מתעלים לעולמות קדושה עליונים – מתרץ את מכלול השאלות האמורות:

היחס הנכון לגשמיות

1) בשבת אסור לעשות מלאכות ועבודות גשמיות ובד בבד מצווה לשמח ולענג את הגוף, כי האיסור לעשות מלאכות נובע מכך שהמלאכות והחפצים האסורים נותרו בהוויה התחתונה ולא התעלו להיכלות הקדושה, לכן אם עוסקים בהם "נופלים" מההיכלות העליונים מטה ומחללים ומפסידים את קדושת שבת;

אבל המאכלים והדברים הגשמיים המותרים בשבת התעלו גם הם לעולמות העליונים והפכו לחלק מתחום הקדושה, כדברי הפסוק "וביום השביעי קודש יהיה לכם", שבשבת אפילו ה"לכם", המאכלים והחפצים הגשמיים (המותרים) הם "קודש", חלק מתחום הקדושה העליונה – לכן יש מצווה לאכול ולהתענג בהם בשבת.

זהו אפוא המיוחד בשבת: בדרך-כלל נוטים לחשוב שככל שמתנתקים מהגשמיות כך מתחברים לרוחניות, ואכן כך הם פני הדברים בימי החול, אך בשבת המצב הפוך: דווקא הקירבה לגשמיות – אכילה, שתיה וכדומה – מביאה להתעלות רוחנית. כי היות שמאכלי שבת ספוגים בכוחות אלוקיים קדושים הרי כשהם מתעכלים בגוף, הם ממלאים אותו בקדושה ומקרבים אותו להוויה הרוחנית.

אדרבה: היות שה"כלי" של הגוף הגשמי ל"חוש" את מה שסביבו הוא אכילה ושתיה, לכן הוא מצווה לאכול, לשתות ולהתענג בשבת, שרק כך הוא יכול "לפקוח את עיניו" ו"לחוש" את היכלות הקדושה העליונה בה הוא מצוי בשבת.

[הקב"ה שבת ממלאכתו בשבת בשל התעלות הכוחות לקדושת שבת העליונה, בלשון המהר"ל3: "קדושת היום גורם הפסק מלאכה ולא שהפסק המלאכה גורם קדושת היום", וזה ענין מנוחת ה' – כוחות הקדושה השבתיים].

הגדרת איסורי שבת

2) המלאכות האסורות בשבת אינן תלויות ב"כמות" המאמץ שהאדם משקיע כדי לעשותן, גם מלאכות הנעשות ללא מאמץ אסורות, כי סיבת האיסור היא מפני שהן קיימות בעולם ובהוויה התחתונה והמבצע אותן נופל מקדושת השבת ומחללה; אבל מותר לעמול ולטרוח בפעולות שאינן מלאכות, כמו הגשת מזון כשר לשולחן הסעודה – כי מזון זה התעלה יחד עם היהודי להיכלות העליונים והפך לחלק מ"תחום הקדושה", ממילא העיסוק בו הוא חלק מהעיסוק השבתי המותר.

גם הדלקת אש בשבת בלחיצת אצבע קלה [או אפילו בהשמעת קול למחשב] אסורה, כי האש החדשה הזו היא חלק מתחום הטומאה התחתון [משום שהיא לא היתה קימת לפני כניסת שבת ברגע ההתעלות לעולמות עליונים], והמצית אותה נופל לעולם התחתון המלא טומאה ורע.

מנוחה ושקט נפשי

3) לחיצה על מתג החשמל עשויה להיטיב את מנוחת ושלוות גוף האדם (בהדלקת תאורה, מזגן וכדומה), אך זו אינה המנוחה האמיתית – לכן היא אסורה:

בתפילת שבת אנו מבקשים "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום השקט ובטח, מנוחה שלימה", מנוחה מיוחדת זו אינה בטלה וחוסר מעש של הגוף, אלא מנוחה אמיתית ומושלמת – מרגוע ושקט נפשי אמיתי וללא כל טירדה, עצב ודאגה,

מרגוע אמיתי אינו סותר בהכרח למאמץ פיזי גופני, אדם יכול לעמול בסחיבת יהלומים ומטילי זהב לרשותו וזה לא מפר את שלוותו, אדרבה זה מרגיעו ומשמחו; אבל כשהדעת מבולבלת וטרופה, אין כל מרגוע ושלווה.

והרי כאמור מאבק ומלחמה פנימית קיימת בין שני יצרי הלב, יצר החיים והטוב מול יצר ההרס והרע, מלחמה זו קשה, מאמצת ומפריעה וגורמת בלבול וסערת נפש, ואינה מאפשרת מנוחה, הרבה יותר משהעבודה והעמל הפיזי של הגוף אינם מאפשרים מנוחה.

אבל בבוא השבת כשהגוף והנפש הטובה שבאדם מתעלים (עליית העולמות) ומתנתקים מהיצר ההרסני, אז קיימת מנוחה אמיתית, כי אין מלחמה פנימית עם היצר הרע; אבל בימי חול שמחוברים ליצר רע, המנסה להציק ולפגוע בכל דרך – קשה להגיע למצב שאין שום טירדה ולו הקלה שבקלות.

לכן רק שבת היא יום של "מנוחת אמת" שבה היהודי נמצא בעולמות עליונים שיש בהם רק קדושה וטוב ואף לא מעט רע.

משום כך גם מלאכות הנראות כמרגיעות ומניחות את הדעת (הדלקת מזגן וכדומה) אסורות בשבת, כי זו מנוחה שיקרית, שבאמת היא "מורידה" את האדם לעולם של טומאה ורע המטרטר את מנוחת הנפש ושלוות האדם ומבלבלו, ואפילו מי שחושב שהעבודה גורמת לו רוגע ושלווה ובלעדיה הוא מתוח ועצבני, אסור לו לעבוד בשבת, כי על ידי המלאכה הוא יפול לשאול תחתית, דבר שבסופו של דבר יגרום לו בלבול וחוסר יישוב דעת.

4) מתאים לומר על מנוחה "נבראה", כי מנוחה אינה אי-עבודה, אלא ההתעלות לעולמות עליונים שכולם טוב והחיבור אליהם נברא בשבת.

5) אסור לנגן בכלי נגינה בשבת גם למי שזה מיסב הנאה ושמחה, כי שמחה שכזו אינה אמיתית וסופה עצב ומרירות, שכן היות שכלי הנגינה אסורים בשבת, הן מצויים בשבת בהוויה הגשמית שכולה טומאה ורע, הרי השמחה שהן משרים בשבת הינה חיצונית-שיקרית, ובאמת בתמים בתוך תוכה היא עצב ורע, שכן כלים אלו גוררים את האדם לעולם שלילי ורע [זאת ועוד – שיר גורם לרוממות נפש והתעלות, לכן מצווה לשיר בשבת שהוא יום התעלות, אבל כלי נגינה גורמים פעולה הפוכה, להפיל את האדם לעולם האסור בו הם מצויים בשבת].

6) ההוצאה מרשות לרשות בשבת יוצרת הוצאה מההיכלות העליונים להוויה התחתונה – לכן זה אסור בשבת [רבי פנחס מקוריץ אומר שההוצאה רומזת לענין רם ונשא: רשות היחיד היא רשות הקודש (ליחידו של עולם), ורשות הרבים היא רשות זרה וגויית, לכן אסור להוציא בשבת]. ואיסור הכנסה כדי שלא יכנסו הקליפות שהם נדחים בשבת.

7) סוד מצוות איסור בורר – בשבת אין עירוב טוב ורע שכן נמצאים בעולם שכולו טוב בלבד, והעוסק בבורר הרע מהטוב נוחת מטה לעולם שבו מצוי גם הרע.

רגע ההתעלות

8) העליה השבתית להיכלות העליונים נעשית ברגע כניסת שבת (ב"בין השמשות") ודבר הראוי לשימוש באותה שעה – מצטרף למסע העליה ומותר להשתמש בו בשבת; אבל דבר שלא ראוי ומוכן באותה שעה – מפסיד את העליה ושוב אינו יכול עוד להתעלות באותה שבת, לכן הוא נשאר בהוויה התחתונה ואסור להשתמש בו בשבת.

9) עונשו של מחלל השבת, ככל עונשי התורה, אינו עונש סתמי ומקרי לשם נקמה בחוטא, אלא הוא תוצאה ישירה ממעשה החטא הרע – בשבת הגשמיות והרוחניות, הגוף והנשמה, חיים ויונקים חיותם מהעולם וההוייה האלוקית העליונה בלבד (הרחוקים ו"מופשטים" מעולמנו השפל], מחלל השבת נופל מאותן היכלות מטה – ממילא הוא מתנתק ומאבד את מקור חיותו, ממילא הוא מת.

10) אף שכרו של שומר שבת, ככל מיני השכר שבתורה, אינו פרס ומענק סתמי ומקרי להיטיב עם היהודי, אלא הוא תוצאה ישירה ממעשה המצווה הטוב – בשבת זוכים לדבוק בהיכלות קדושה גבוהים ונשגבים במאוד מאוד, וכתוצאה מכך נמחקים ובטלים הפגמים שנוצרו עקב חטאיו, כי חטא ענינו ריחוק וניתוק מהבורא ותשובה ענינה לשוב ולהתחבר לה' (תשובה=תשוב לה'), לכן שבת ממרקת חטאים, כי בה היהודי שב לה', ואכן שבת אותיות "תשב".
לכן השומר שבת "אפילו עובד עבודה זרה .. מוחלין" (שבת קיח,ב), כי בשבת מתקנים חטא העגל (אוהב ישראל, פרשת ויקהל).
11) תשובה לשאלה זו – בסוף המאמר.

מעל המזל

12) למרות הרע של מזל "שבתאי", שמחים בשבת ואין חוששים, כי היהודי חזק מהמזל – "בני ישראל נשגבים מעל המזל", ובמיוחד בשבת שעולים מעלה לעולם עליון (אצילות) שמעל המזלות.

זאת ועוד: גם לשבתאי הרע יש תפקיד חיובי וטוב בשבת, לסלק ולגרש את כוחות הטומאה והרע ולכלוא אותם בסגר ב"חלל" התחתון רחוקים ומנותקים מהיהודי.

13) למרות שאסור לעשות מלאכות בשבת, בבית המקדש מותר ומצווה לעשותם – כי במקום הקדוש גם המלאכות חלק מהיכלות הקדושה ואין שום כוחות שליליים, כדברי הזוהר "מדליקים אש בשבת בקורבנות במקדש, משום שהיא אש של קדושה".

בין שבת ליום-טוב

14) שבת מציינת מאורע מופלא של התעלות היהודי והבריאה שברשותו להיכלות עליונים המנותקים לחלוטין מההוייה הגשמית בה מצוי הגוי, לכן אין להם קשר לשבת, ואדרבה היות שבשבת קיים מזל "שבתאי" הגורם לנזק והרס אין הם יכולים להיות בשמחה בשבת [הסיבה שבחגים הם נזכרים – ראה בהמשך].

15) ביום טוב מותר לבשל ולהכין מזון לסעודות ("אוכל נפש") – כי הכוח האלוקי של החגים נחות מבשבת, והוא יותר קרוב לעולם הזה, לכן מותר לעשות בו מקצת מלאכות חולין [לכן גויים, המצויים אף הם בהוויה הגשמית, מוזכרים בחג].

[16) ביום טוב יש דגש לזימון אורחים ובשבת אין דגש לדבר – כי אורחים במובן הרוחני מסמל על דרגה אלוקית נחותה מהאדם עצמו שהאדם מכניסם ומקרבם, ולהם יש תפיסת מקום ביום-טוב, אבל בשבת מצויים בהיכלות עליונים ואין להם תפיסת מקום].

ימי השבוע תלויים בשבת

17-8) שאלות אלו עסקו בששת ימי בראשית – מדוע הבריאה נמשכה ששה ימים ומדוע מונים כל שבוע מחדש יום ראשון, שני שלישי וכו' ולא ממשיכים למנות שמיני, תשיעי עשירי וכו' – לצורך הבנת הדברים נתבונן בזיקה בין שבת לימי השבוע:

שמירת שבת כהלכתה משפיעה לטובה על השבוע הבא, כדברי חז"ל האמורים "משבת מתברכים ומתעשרים כל ימי השבוע" – וגם זה נובע ממהות השבת האמורה – התעלות לעולמות העליונים:

ששת ימי בראשית הם ששה כוחות אלוקיים של הבורא – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד (משמעותם מבוארת בעמוד .. ..) – ובכל יום קיים כוח אלוקי אחד שעמו נבראה הבריאה באותו יום והוא מקיים ומחיה את אותו יום בשבוע לעולם, כלומר ימי ראשון לאורך כל השנים קיימים מכוח החסד האלוקי, ימי שני מהגבורה וכן הלאה.

בסוף כל שבוע ושבוע, כשכל שש הכוחות האלוקיים מסיימים פעולתם בעולם, הם שבים ועולים למקורם בעולמות העליונים, ההתעלות נעשית בכוח השבת [שהיא בחינת "עליית העולמות"], ולאחר שבת הכוחות יורדים ושבים מטה לעולם כדי להחיות ולהשפיע גשמיות ורוחניות לעולם בששת ימי השבוע הבא.

לכן ברכת השבוע תלויה בשבת, בזכותה זוכים לאריכות ימים ועושר (כאמור בשאלה 11…) – כי שבת מעלה ומרוממת את הכוחות האלוקיים של ימי החול לעולמות עליונים מאוד, שם הם מתחדשים ומקבלים כוחות עצומים ונשגבים ואז הם שבים לעולם ומשפיעים בימי השבוע רוב ברכה והצלחה, ובלשון האור החיים הקדוש 'שבת משפיעה כוח לעמוד ולהתקיים בששת הימים", ומוסבר בחסידות שבשבת מתחברים לדרגה שהיא ה"מקור" לכוחות האלוקיים המקיימים את העולם ["מלכות האין-סוף" שהיא "מקור להשתלשלות העולמות"]; ולולי ההתעלות השבתית, יכולת ההשפעה של הכוחות האלוקיים בימי חול קלושה ומזערית מאוד.

מעשה חילול השבת מפיל מהעולמות העליונים לממד התחתון, גם את ששת הכוחות האלוקיים המשפיעים את כוח החיים לימי השבוע הבא, וכך הם נפגמים ונחלשים מאוד, ממילא פרנסתו הגשמית והרוחנית נחלשת.

אם-כן העובר על איסורי שבת קרוי "מחלל שבת" לא רק בשל העובדה שבמעשיו האסורים הוא צונח מהיכלות הקדושה ל"חלל" התחתון ולא רק בשל העובדה שהוא פוגם ומסלק את הקדושה השבתית, אלא עוד זאת הוא "מחלל" ופוגם גם בכוחות האלוקיים של (השבת=) השבוע הבא, שהוא מחליש אותם במאוד.

עתה נבין את שתי השאלות האמורות:

17) בריאת העולם נמשכה בששה ימים, כי זה נעשה בששת הכוחות (ספירות) האלוקיים, כל יום כוח אלוקי אחר. 18) למרות שחלפו אלפי ימים כל שבוע מונים מחדש יום ראשון, שני וכו', כי בשבת כל ההשפעות האלוקיות חוזרות לקדמותן ומידי יום ראשון מתחיל סדר השפעה חדש של אותם שש כוחות אלוקיים בששה ימי השבוע.

פעילויות ממולצות