בנוסף ליציבות הביתית שמשרה ליל הסדר יש בו גם דריכות ואש של התלהבות פנימית ושל פתאומיות: הפסח נאכל בזריזות והמצה היא זכר לכך שבצקם של אבותינו לא הספיק להחמיץ. הזריזות מבטאת בריחה מהמצב הרע במצרים ותשוקה להתקרב אל ה' ולהכנס בבריתו. בכלל, קרבן פסח מבטא את הברית עם ה', וכמה פעמים בתנ"ך חידוש הברית עם ה' נעשה בפסח (ב"ברית דמים", בהזאת דם הקרבן על המשקוף והמזוזות במצרים ועל המזבח במקדש).
כאן מתבטאת התקשרות עם ישראל אל ה' כרעיה אל דודהּ. בן הוא ממשיך טבעי של אביו, בהתפתחות הדרגתית, ואילו חיי נישואין מבוססים על 'מהפכה' של השתייכות חדשה ועל מתח והתרגשות והתאמה בין שונים. הזריזות שבאפית המצה (וגם צלית הפסח באש – צורת הבישול המהירה ביותר) מבטאת דילוג לחיים חדשים, של ברית והתחייבות הדדית. דם הפסח, כמו גם צלית בשרו בשלמות והזהירות משבירת עצמותיו, מבטאות את המפגש עם "עצם מעצמי ובשר מבשרי" ואת הכמיהה להיות ל"בשר אחד" (ורמז: קרבן פסח שווה בגימטריא פרו ורבו, תכלית התאחדות בני הזוג, עד ליצירה משותפת, "בשר אחד" ממש). לבסוף, המרור מזכיר את המרירות בחיי הרווקות הקודמים, וכך עוזר להתגבר על קשיים ומשברים בנישואין ומרענן את שמחת ההתאמה בין השונים.
ואכן, פסח חל בחדש האביב, האהבה וההתחדשות, ויציאת מצרים נקראת "עת דודים" בנבואת יחזקאל; ארבע הכוסות של ליל הסדר הם בבחינת "לגימה מקרבת" בין החתן והכלה (כפי שהיין תופס מקום מרכזי בחופה וקידושין); ולכן גם יש הנוהגים לקרוא בתום ליל הסדר (או בהמשך חג הפסח) את מגילת שיר השירים, מגילת האהבה בין ה' וישראל.
