מאת הרב שלמה כץ
המשפט
הגיע יום המשפט. קבוצת שופטים נעמדה בפני הרבי, והציגה עשרים ושתיים שאלות שהיוו מכלול ותמצית מהתביעות כולן.
כהקדמה שאלו את הרבי האם הוא מאנשי הבעל שם טוב. מיד ענה הרבי – כן!. (אח"כ אמר הרבי כי אם היה מכחיש את שייכותו לבעל שם טוב היו משחררים אותו מיד, אך הוא לא רצה להיות נפרד מהבעל שם טוב אפילו לרגע אחד, אפילו רק בדיבור, ולכן ענה מיד שהוא מחסידי הבעל שם טוב.)
אז התחילו לפרט את השאלות והטענות, אחת לאחת, ביניהן:
מדוע הרבי שולח כסף לארץ ישראל, שהייתה תחת השלטון העותומאני? מדוע מגלה הרבי את סודות התורה הכמוסים? מדוע הרבי מחנך לאריכות ומתינות בתפילה? וכן הלאה והלאה.
הרבי ענה מיד ללא היסוס על כל שאלה, בצורה ברורה, מכובדת ומעוררת התפעלות, תוך שהוא נזהר מאד שלא להשמיץ את מתנגדיו, אלא מותיר מקום גם לדעותיהם ושיטתם.
למשל, על השאלה מדוע מחנך הרבי את חסידיו להאריך בתפילתם, דבר המקצר את משך הזמן שנותר ללמוד תורה?
השיב הרבי בהסבירו כי ישנם שני סוגי נשמות: ישנן השייכות יותר ללימוד התורה וישנן השייכות יותר לתפלה. כהוכחה ציטט הרבי דוגמאות מהגמרא לשתי השיטות.
לדוגמא:
מסופר בגמרא על צדיקים שהייתה 'תורתן אומנותן'. צדיקים אלו לא היו עוצרים את לימודם אפילו למטרת תפלה אלא התפללו פעם בשלושים יום, וגם אז היו מקצרים. אפילו בקריאת שמע אותה היו קוראים בכל יום, היו מקצרים. צדיקים אלו עסקו בעיקר בלימוד התורה.
ומאידך:
מסופר על צדיקים רבים שהיו מתפללים באריכות. המשנה אומרת כי חסידים הראשונים הקדישו תשע שעות מיומם לתפילה, ושואלת מתי אם כן הספיקו ללמוד? והתשובה היא, היות והם חסידים תורתם משתמרת.
כך גם ברבי עקיבא, כתוב כי הוא התחיל את תפילתו בצד אחד של בית הכנסת, אך מעוצמת דביקותו בתפילה, התהלך עד שהגיע לצד השני.
ואכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: הלוואי שיתפלל אדם כל היום.
כך הדבר גם בימינו אנו, הסביר הרבי, אלו שנמשכים לדרכו של הגאון מווילנא הן נשמות הקשורות יותר ללימוד. ואלו שנמשכים לדרך החסידות של הבעל שם טוב הקדוש – הן הנשמות השייכות יותר לתפילה.
הרבי המשיך וענה על כל השאלות בחכמה ובטוב טעם שהשאירו רושם עז על כל הנוכחים. כולם ראו שכל דבריו אמת וצדק והתפעלו מחכמתו העצומה.
אחת השאלות הייתה קשורה לתורת הקבלה. הרבי מסביר בספר התניא, כי "ספירת המלכות" (מושג בתורת הקבלה) היא האחרונה מבין עשר הספירות. השופטים לא הבינו את כוונת המילים "ספירת המלכות", וחשבו כי יש בדברים אלו בזיון למלכות המדינה.
הרבי אמר כי אי אפשר לבאר זאת בעל פה, אך אם הם רוצים הוא יערוך את ההסבר בכתב ובאריכות.
השופטים הסכימו והקציבו לרבי זמן, במהלכו כתב הרבי את התשובה באריכות. לאחר מכן הוסיף וכתב את סיכום התשובה בתמציתיות.
היות ותשובתו של הרבי נכתבה בלשון הקודש, שלח אותה בית המשפט לשני מתרגמים, שיערכו אותה בשפה הרוסית. אחד המתרגמים התגורר בווילנא – מעוז ההתנגדות, והרבי חשש כי הדבר יגיע לידיעת המתנגדים והם ינסו לגרום לשיבוש התרגום.
זו הסיבה לבקשה שכתב בפתק לחסיד ר' מרדכי מליעפלי: "שישלחו שליח לווילנא".
השליח בווילנא
כאשר הגיע החסיד שנשלח לעיר ווילנא, הסתיר את זהותו והתחזה כאחד המתנגדים. במשך היום ישב בבית הכנסת ולמד כשתוך כדי כך, הוא מאזין לשיחות ולדיבורים בקשר למשפט הרבי.
באחת הפעמים שוחחו האנשים על תשובת הרבי שהגיע למתרגם הווילנאי. מיד הבין החסיד שזו מטרת שליחותו והוא רץ אל המתרגם והתחנן לפניו שיתרגם ביושר ובדיוק את דברי הרבי ולא ינסה חלילה לעוות את משמעותם.
המתרגם לא הבין כלל על מה ולמה פונה אליו החסיד בתחנונים אלו, ואמר לו שכלל לא היה בדעתו לזייף, שהרי מתוקף תפקידו הוא מחויב להיות ישר ונאמן למקור. בנוסף לכך: דברי הרבי נשלחו לעוד בעל מקצוע, כך שלא שייך לשנות את הדברים – הזיוף יתגלה מיד. הוא הוסיף ואמר כי אפילו אם היה רוצה לשנות ולעוות את המשמעות – לא היה מצליח, כיוון שהרבי כתב כל מילה בדיוק נמרץ באופן שאי אפשר יהיה לשנות את כוונת הדברים.
החסיד סירב להשתכנע והבהיר למתרגם שהרבי הוא איש אלוקים קדוש, ואם הוא שלח אותו לכאן בוודאי יש סיבה לכך, ולכן הוא לא יעזוב אותו עד שיקבל ממנו הבטחה גמורה שיתרגם באמת וביושר ולא ישנה מאומה מכוונת הרבי.
אז הבטיח המתרגם לחסיד שיתרגם באמונה, וגילה לו שהמתנגדים כבר באו אליו וניסו ללחוץ עליו שיתרגם כרצונם, אך הוא התחמק מהם וביקשם לבוא אליו שוב למחרת. כעת הזמין גם את החסיד שיהיה נוכח בעת ביקור המתנגדים.
כאשר הגיע החסיד למחרת, הפנה אותו המתרגם לחדר סמוך, שם יוכל להאזין למהלך ההתרחשויות. המתנגדים נכנסו והחלו לוחצים ומציקים, מנסים לשכנע את המתרגם, בהבטיחם לו כל טוב בעולם הזה ושכר רב בגן עדן אם רק ישמע להם ויתרגם כבקשתם.
בשלב מסוים נכנע המתרגם, כתב לפי הוראותיהם והם יצאו מביתו שמחים על הצלחת מזימתם.
מיד יצא החסיד מהחדר והתחיל לבכות ולהתחנן למתרגם שיחוס וירחם על נפש הרבי ועל כל החסידים ולא יעשה פשע זה. המתרגם הרגיעו וניחמו, והבטיח שרק העמיד פנים כדי שירפו ממנו, אך הוא מאמין שדווקא אם יעזור להצלת הרבי יזכה לשכר בשמים, ולא אם חלילה ישמע למתנגדים.
כדי שהחסיד יאמין לו בוודאות, כתב מיד את התרגום האמיתי והמדויק ובנוכחות החסיד שלח אותו בדואר אל פטרבורג .
החסיד שמח מאד והודה נרגשות למתרגם הישר והצדיק, שזכה להיות שותף בהצלת הרבי מעלילת השקר. הוא נשאר בווילנא עוד תקופה כדי לעקוב מקרוב אחר תוכניות המתנגדים וכאשר שמע שכבר מדברים על כך שהתגלתה העלילה השפלה והרבי יצא בקרוב מהמאסר – ידע שהסתיימה שליחותו ועזב את העיר בשמחה על שהצליח ה' את דרכו.
הגאולה
ובחזרה למשפט: רבינו השיב על השאלות כולם, נותרה רק שאלה אחרונה, על כוונתו של הרבי בסיום פרקו הראשון של ספר התניא (בספר התניא מביא אדמו"ד הזקן את דיברי הגמרא במסכת בבא בתרא דף י' עמ' ב על הפסוק 'וחסד לאומים חטאת – שכל צדקה וחסד שאומות העולם עושין אינו אלא להתייהר*) הרבי לא השיב מאומה אלא שתק וחייך בחכמה. השתיקה עם הפנים המחייכות הבהירו לשופטים, כי מדובר בסוד כמוס שאינו ניתן לגילוי. הללו הבינו את הרמז וקיבלו את התשובה.
כל השאלות והתשובות נשלחו לסנאט לבדיקה, וברוך ה', גם שם נוכחו כולם בליבו הטהור של הרבי וחוכמתו הנפלאה.
שרים רבים שהיו בקשר עם הרב מרדכי ליעפלר, וידעו על דאגתו וצערו ממאסר הרבי, השתדלו לדווח לו על ההתפתחויות וכך נודע לחסידים, מפה לאוזן, שהמשפט עומד להסתיים בזיכויו המוחלט של הרבי מכל האשמה.
השמועות הגיעו גם לידיעת המתנגדים והם ניסו להפריך אותן, אך ביום שישי ט"ו כסלו נודע שביום רביעי יצא פסק הדין הסופי והרבי יצא לחרות. התרגשות החסידים עלתה על גדותיה, כל יום נראה להם כשנה מרוב ציפייתם לשחרור הרבי.
ביום שלישי י"ט כסלו, בעוד הרבי יושב בחדר כלאו ואומר תהילים, בדיוק כאשר הגיע לפסוק "פדה בשלום נפשי" הגיעו שליחי בית המשפט לבשרו שיצא זכאי בדינו והוא משוחרר!
הפקידים שאלו את הרבי לאן ברצונו להגיע והוא ביקש שייקחוהו לביתו של החסיד הרב מרדכי הנ"ל.
*אמנם גם בין אומות העולם ישנם יוצאים מן הכלל, והם הנקראים חסידי אומות העולם, שיש בהם מידות טובות, ומטיבים עם הזולת כדי לעזור לו ולא לטובת עצמם.
הגאולה השניה
משמים גרמו לטעות, ובמקום להיכנס לביתו של ר' מרדכי, בקומה העליונה – הביאו את הרבי לבית של אחד המתנגדים המלשינים, שגר בדיוק קומה אחת מתחתיו.
כאשר ראה המתנגד את הרבי חופשי נבהל ביותר, אך עם זאת ביקש מהרבי לשבת והחל לטרוח בהכנת תה, כאשר תוך כדי כך התחיל לדבר בצורה בוטה ומאיימת כלפי הרבי.
רבינו היה אז בצרה גדולה, אך ה' זימן לו רווחה וישועה:
החסידים שחכו עד בוש בקומה למעלה, החלו לחשוש שאולי באמת צדקו המתנגדים שטענו שהרבי יורשע בדין ולכן החליטו לרדת לבדוק מה מדברים בבית המתנגד בקומה למטה.
ר מרדכי ועוד חסיד ירדו למטה ודפקו בדלת זמן רב, וכאשר פתחו להם השתוממו לראות את הרבי יושב שם ושומע דברי חירוף מהשכן המתנגד.
מיד בהבחינו בכניסת החסידים שינה המתנגד את סגנון דיבורו ופנה אל החסידים בצורה נעימה, באומרו:"מדוע ולמה הרעשתם את כל העולם, הנה רבכם לפניכם!" ר' מרדכי זעם כל כך שרצה להכות אותו אך הרבי אסר עליו להרים יד.
הרבי אפילו התעכב עוד קצת ושתה את הכוס שהכינו לו כדי לכבד את בעל הבית, ורק אז יצא משם ועלה לביתו של ר' מרדכי, שם גילה לו הרבי את ליבו שזמן מועט זה ששהה בבית המתנגד היה קשה ורע לו יותר מכל ימי שבתו במאסר.
כאשר הגיע הרבי לבסוף לבית ר' מרדכי התכנסו לשם המוני חסידים שקבלו את פניו בשמחה רבה. גלי השמחה הקיפו את כל הארץ ובכל מקום חגגו את שחרור הרבי בריקודים והודיה לקב"ה.
יום זה, י"ט כסלו חג הגאולה בו יצא רבינו לחופשי, חל בהשגחה פרטית ביום ההילולא (יום השנה לפטירת) רבו הגדול הרב המגיד ממזעריטש נשמתו עדן. מאז והלאה נשאר חוק עולם לדורות לעשות את יום י"ט כסלו ליום טוב ומשתה ושמחה.
אין אומרים תחנון כבר מערב החג בתפילת המנחה, וגם את יום כ' בכסלו חוגגים, מפני שבלילה, בצאת רבינו מבית המתנגד, הייתה השמחה העיקרית כנ"ל.
רבינו נסע לביתו בשלום, שלם בגופו ושלם בתורתו. דבר לא נגרע מעבודת הפצת מעיינות החסידות אלא להיפך, הולך מוסיף ומאיר בהכנת העולם לגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן.
"אוהב שלום ורודף שלום"
בבואו לביתו כתב מכתבים להרה"ק מברדיטשוב ולהרה"ק ר"ב ממעזיבוז נ"ע להודיעם מנפלאות השי"ת עמו ועמהם כי לא עליו לבד היה המלחמה כ"א על תורת הבעל שם טוב נ"ע ותלמידיו ותלמידי תלמידיו.
לחסידים כתב מכתב באזהרות נוראות ובקשה כפולה שלא לריב עם אחינו בני ישראל המתנגדים ופשיטא שלא לדבר תועה על כבוד התורה כ' הגאון החסיד המנוח זלה"ה מוולנא כי לא מאתו יצאו הדברים כבושים. ואדרבה יראו אהבתם להם ואולי כמים הפנים ישובו גם אחינו המתנגדים להיות באהבה עמנו, גם בקש במכתביו לאנ"ש לראות לתקן מעשיהם בכל דבר וכתב להם סדרים יקרים חדשים עם ישנים שבזה יסירו מהם קנאת איש מרעהו ולא יהיה מקום לבעל דין לחלוק. ובפרט הרבה לעורר אותם באלו הג' דברים שהעולם עומד עליהם: תורה, תפילה וגמילות חסדים שירבו לעשות צדקה וגמ"ח ולהאריך בתפלתם, וכן להתחזק בלימור התורה הנגלית משנה וגם בקש שיקבלו על עצמם לגמור הש"ס בכל שנה ביום י"ט כסלו בכל הבתי מדרשות, וכן קיימו אז בכל עיירות מושב החסידים. וגם עתה מקיימים זאת ברוב עיירות, והתקיים בנו ליהודים הייתה אורה זו תורה ושמחה וששון ויקר כו':
והנה להמלשינים שלם ה' כמפעלם עבור הדם הרב ששפכו לרבינו והנלוים. וביחוד לאביגדור שמתחלה היה רב פינסק כנ"ל ולאחר ששלח ידיו בשלומיו נתגלה קלונו ברבים כו', וגם אז לא מנע א"ע מלילך להלשין את רבותינו לפני השרים אך השרים הכירו בו שהוא מלשין שקר (דאנאשציק) וגרשו אותו מביתם.
ולבסוף גורש גם מפינסק והעני מאד עד שהיה מחזר על הפתחים מעיר לעיר ובא לרבינו ג"כ לבקש צדקה ובקש לכנוס להיכל קדשו ולא הניחו רבינו רק שלח לו נדבתו ולא רצה לראות פניו כו'. וכן לשארי המלשינים כולם שלם ה' כמפעלם.
ושני בנים היו לאביגדור ונתקיים בהם הכתוב מי יתן טהור כו', כי הם היו חסידים גדולים ולא רצו להזכיר שם אביהם כלל וגם לא רצו שיזכירום על שמו עד שגם לעלות לתורה צוו שיקראו אותם ע"ש חותניהם ובזה נשלם בעזהי"ת הסיפור מתולדות רבינו ומהנעשה עמו ומהנס די"ט כסלו.
