פעם באה קבוצת יהודים שלא היו חסידים אל רבי מנחם מענדל, כ"ק אדמו"ר בעל ה"צמח צדק" מליובאוויטש, וביקשה להיכנס ליחידות. כשנכנסו האנשים לחדרו הקדוש פנו אל הרבי ואמרו:
– "רוצים אנו להתקרב לחסידות, אך יש לנו מניעות ועיכובים, יש לנו קושיות"…
– "יכולים אתם לשאול", אמר הרבי.
ויען הגדול שבחבורה:
– "ראינו את אחד מגדולים החסידים שבשמחת תורה פרץ בבכי, ואילו בתשעה באב פצח בשיר, הייתכן?"
השיבם הרבי:
– "לגבי חסיד, הרי ניגון זה אינו שמחה ובכיה איננה עצבות. הבכיה היא מרירות. בשמחת תורה, כשהוא נזכר בהתגלות אור התורה ביום זה וכיצד התורה הקדושה שמחה עמו, וכשהוא מתבונן בריחוקו, הוא בא לידי מרירות. ואילו בתשעה באב בעת החורבן כשהוא רואה שהחורבן התקיים, הרי הוא אוחז באמונה עמוקה בקיום יעודי הגאולה, ומשום כך הוא מנגן בבחינת להתענג על ה'"…
