מסופר על מלך אחד שחלה פעם במחלה אנושה וכל הרופאים נואשו מלרפאו. ואז הגיע אדם שבאמתחתו תרופה: אם ילבש המלך חולצתו של אדם מאושר באמת, הוא יתרפא.
עד מהרה נשלחו רצים לכל מקום ברחבי המדינה למצוא את האדם המאושר באמת ולהביא את חולצתו אל המלך. תחילה הגיעו אל האיש העשיר ביותר במדינה. הם שאלו אותו: "האם הינך אדם מאושר?" הוא ענה, "כמובן. הנני האדם העשיר ביותר במדינה". אך האמנם מאושר אתה לגמרי? האיש החל להסס. "המונח 'לגמרי' הוא בעייתי. איך אוכל להיות מאושר לגמרי? הנה, אני חייב לשמור כל הזמן על מעמדי.
השליחים עזבוהו לנפשו וראו שלמרות עושרו המופלג הוא חי בדאגה ולא יודע אושר אמיתי מהו. ואז הם מיהרו אל האדם שהיה הדמות החינוכית המובילה במדינה. "האם מאושר אתה?" שאלוהו. "כן" ענה. "מאושר לגמרי?" כאן הוא החל להמהם. הוא סיפר להם על שאיפות שלא התגשמו ואז נוכחו לדעת שגם הוא אינו יודע אושר אמיתי.
כך הלכו מאדם אחד למשנהו ותמיד חזר הסיפור על עצמו. לאחר מסע ארוך שלא הוכתר בהצלחה, החליטו השליחים לשוב הביתה, כי הודו בליבם ששליחותם נכשלה. בדרכם הביתה, בעוד כברת דרך מועטה עד לארמון המלוכה, שמעו פתאום שירה עליזה. זו היתה שירה של אדם חפשי מכל דאגה, והם חשו שהוא היה באמת מאושר.
מיד כיוונו את סוסיהם לעבר המקום שממנו נשמעה השירה, ואז ראו לפניהם אדם שיכור המתנועע קדימה ואחורה כשחיוך רחב על פניו. "האם מאושר אתה?" שאלו אותו. "אני האדם המאושר ביותר עלי אדמות", הוא ענה. "מאושר לגמרי?" "כן, שום דאגה אינה מעיבה את מוחי".
והם ראו שאכן כך ומיד ידעו: זה האדם שכה ביקשו אחריו. הם אמרו לו, "אדון נכבד, אנו זקוקים לחולצתך.המלך חולה , אך הרופא המטפל הודיע שאם המלך ילבש חולצתו של איש מאושר, הוא יתרפא. השאל לנו בבקשה את חולצתך לזמן קצר, אנו מבטיחים שתקבל שכר הולם".
האיש ענה: "הייתי מאושר לו יכולתי לעזור למלך, והייתי עושה זאת ללא כל תמורה. אך יש בעיה אחת. אינני יכול לתת את חולצתי , כי אין לי חולצה".
נקודת העניין היא: בגלל שאין לו אפילו חולצה – לכן הוא האדם המאושר ביותר בעולם.
מצד אחד, הסיפור נראה טוב. הוא אומר לנו כי רבים מאיתנו כה עסוקים במי אנחנו ובמה שיש לנו, עד שאף פעם אין אנו יכולים להשתחרר ולהיות מאושרים. הדאגה לעצמנו כובלת אותנו ומונעת מאיתנו לחוש אושר אמיתי.
המסר הזה נראה כמכוון אל האמת. אך מתחת לפני הדברים, יש כאן משהו שלילי. האיש שבסיפור הוא חסר כל, אין לו כלום,לא תכלית, לא מטרה בחיים, לא יעד שהוא פועל להשיגו ולא דבר שהוא חותר אליו. נכון שאין לו שום דבר שיפריע לו מלהיות מאושר, אך יחד עם זאת חייו ריקים.
עוד לא קרה שבעל חיים הלך לפסיכולוג והתלונן שהוא מרגיש שהוא לא מימש את עצמו, או שלא הגיע להישגים. בעל חיים אינו חושב כך. אולם יצור אנוש שונה בתכלית. יש לו שכל ולב, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ימצה את הפוטנציאל הטמון בהם. השיכור מרגיש מאושר שאין לו חולצה, כלומר שאין לו דבר משל עצמו. אך זה איננו אושר אמיתי. מלה מתאימה יותר למצבו היא הוללות או הפקרות. כי שביעות רצונו מתאימה יותר לזו של בעלי חיים, שבה האדם אינו מממש את הפוטנציאל שבו.
האם ניתן לצרף יחד, שמחה ואחריות? האם אפשר שיהיו לנו מטרה וכיוון, ובו בזמן נוכל להתפרק ולהרגיש חופשיים?
כן. זהו סוג שמחה הבאה מתוך קבלת עול. מצד אחד אדם משתחרר מהתרכזות בעצמו, אך הוא איננו שוקע בתוך ריקנות. הוא מתחבר לכוח גבוה ממנו בהרבה. שני הדברים, ההשתחררות וההתחברות הם מקורות לשמחה עצומה הנובעת מהם.
יש סוג של שמחה ההורסת את האדם, ולעומתה – שמחה העושה את האדם חזק אף יותר ממה שהי' קודם. כאשר אדם מתיר לעצמו להשתחרר ללא כל כיוון, זה הרסני. תארו לעצמכם מה יקרה אם תסירו את ידיכם מן ההגה תוך כדי נסיעה מהירה בכביש בין עירוני עמוס תנועה. וכביש החיים דורש תשומת לב לא פחותה ממה דורש כל כביש.
בכל זאת, יש זמנים שבהם אנו מעבירים את השליטה, כמו טייס העובר לניווט אוטומטי. אך אף כי מסירים אנו את ידינו מן ההגה, אין אנו מפסיקים לחשוב על כיוון הטיסה. רק שמישהו שם למעלה מניע את ההגה.
הוללות, פירושה שאנו משתחררים על ידי שאנו נעשים פחותים ממה שאנו באמת. האדם שוכח את עצמו ואת כל מה שהוא בעל משמעות, תוכן ותכלית. גם בשמחה החיובית יש שחרור, אך זה שחרור מסוג אחר לגמרי. האדם אינו מאבד שליטה – הוא מעביר את השליטה.כאשר אדם חש שמחה אמיתית, הוא משתחרר. אך יחד עם זאת הוא מתחבר למשהו גבוה יותר, לה'. הוא משתחרר מן האגו הקטנוני שלו, ומאפשר למימד הזהות שלו שהוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר אמיתי, לעלות על פני השטח.
זו אחת הסיבות שבגללן נחשבת השמחה כדרגה גבוהה בעבודת ה'. הקשר חסר האנוכיות הזה של האדם עם אלוקיו – מבלי הבט על היתרונות הרבים שהוא מקבל מכך שהוא חסך מעצמו דכאון – הוא מטרה שאליה כולנו צריכים לשאוף.
