חנוכה בברגן בלזן
באחת הקבוצות האחרונות שהגיעו לברגן בלזן לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, היה יהודי בעל מראה קדוש ומהודר, הנודע לכל שאר האסירים בשם "הרב שמלקה". שמו המלא היה שמואל-שמלקה שניצלר, חסיד ותלמיד חכם מהונגריה. לשמלקה היה מראה גבוה מאוד ומכובד, ועיניו חודרות וחמות להפליא. מיוחד היה בעיקר במצב רוחו העליז – דבר שהיה נדיר בסביבת הגיהנום במחנה.
הרב שמלקה עבר סבל רב והתעללות, כמו מנת חלקם של האסירים כולם, אך עם זאת היה נראה שהוא מושפע אחרת. תנהגותו היתה שונה כאילו אין הסבל על כתפיו. הרב שמלקה הצליח להיות עם ראש מורם ושמחת חיים, בצורה שלא מובנת בשכל האנושי.
איך הצליח לחיות בצורה כזו בתנאים הקשים והייסורים? איש לא יידע. אך ברור לכל שיש לו מקור השראה בלתי מוגבל, שממנו שואב הוא את האומץ והכוחות.
הרב שמלקה לא שמר את שמחת רקו לעצמו, אלא הצליח להשפיע גם את עמיתיו האסירים. בכל הזדמנות היה מעודדם באומרו: "יהודי – וייאוש, סותרים במהותם; הם אינם יכולים להתקיים יחד."
במאמץ רב היה משתדל לארגן מנין לתפילה ובפרט בשבתות, ובלילות היה מחיה את הסובבים בסיפורי חסידים המחממים את המח והלב. בסיפורים אלו היה מעביר את שומעיו לעולמות אחרים ומסייע להם לשכוח לזמן מה את סבלם בגוף ובנפש.
לתדהמת כולם, ר' שמלקה מצא חן אפילו בעיניהם של חיילי האס.אס. האכזריים ביותר במחנה. באמצעות קשרים אלה הצליח לסייע למספר האסירים.
על ר' שמלקה הוטל תפקיד מצמרר ונתעב, להוציא מהצריפים גופות של יהודים שמתו מרעב. את תפקידו ביצע במסירות על מנת לנהוג בגופות בכבוד, כמה שהתאפשר בתנאי המקום ובנסיבות העניין.
האסירים כולם התמודדו עם תנאי האימה השוררים במחנה, ולר' שמלקה היתה התמודדות נוספת. הוא הוטרד מבעיה שכל יום שעבר הגדילה את דאגתו.
חג חנוכה קרב ובא, וחנוכיה אין.
הוא התייעץ עם כל מי שפגש וניסה למצוא פתרון, אך ללא הועיל. לא נמצא במחנה שמן או דבר כלשהוא היכול להחליפו. לדעת כולם, הסיכוי למצוא חומר דליק הוא בלתי אפשרי.
אך ר' שמלקה לא התייאש. מצוות הדלקת נרות החנוכה חשובה עבורו ואינו רוצה לוותר עליה. בעיקר זכר הוא כי הדלקת החנוכיה תדליק גם את ליבותיהם של היהודים במחנה, ותאיר את חושך הגלות. היא תוכיח לעולם כי ניצחונם של מעטים על רבים וטהורים על טמאים, יקרה לא רק בימים ההם אלא גם בזמן הזה.
יום לפני החג. ר' שמלקה הזדרז לטפל בגופה נוספת בצריף הקרוב. בעודו עומד ליד הגדר שבקצה המחנה, הבחין בגומה קטנה הנפערה תחת רגלו. נראה היה בוודאות שאין זו גומה סתם אלא מישהו חפר אותה.
התכופף והתבונן בגומה החפורה, וראה את קרני השמש המשתקפות במשהו נוצץ. בזריזות הסיר את הבוץ וגילה חפץ כלשהוא. ר' שמלקה התכופף על ברכיו וניקה את הלכלוך מהכלי, לתדהמתו היתה זו צנצנת זכוכית ובתוכה נוזל סמיך! היתכן?!
פתח את הצנצנת וטבל את הנוזל באצבעו, אכן כן! זה שמן!
במוחו הבזיקה מיד המחשבה שהנה זהו נס חנוכה שלו, ממש כמו הנס בבית המקדש, כד שמן קטן!
בעודו מתלבט אם חלום או מציאות חפר עם ידיו וגילה משהו נוסף. חבילה קטנה העטופה בבד, הסיר את הבד וספר, שמונה כוסות קטנות ושמונה גדילי כותנה דקיקים !!
לא היה קץ לשמחתו. היה משוכנע שמישהו קבר את התכולה בכוונה תחילה. זכר היטב כי מסוכן להחביא באמתחתו את החומרים ולכן חפר מחדש את הבור, החזיר את ה'אוצר' וכיסה. כשיגיע החג הוא יחזור וייקח. ואולי, אולי זה שייך למישהו?
לאחר שסיים את משימתו אליה נשלח, הסתובב בין האסירים וניסה 'לרחרח' האם מישהו החביא כמות של נפט, כולם הגיבו אותו דבר – מבט תמוה וחסר עניין.
למחרת בלילה, עמד ר' שמלקה בצריפו, להדליק את הנר ראשון של חנוכה. סביבו עמדו צפופים יהודים נוספים, מחכים ברטט. הוא מצית גפרור, ויחד מברכים. מושיט את ידו ומדליק את הפתילים הזעירים המונחים בכוסות הקטנטנות. עיני כולם התמלאו דמעות חמות, רגע נדיר המנצח את האווירה הקשה במחנה הריכוז, קרן תקווה מאירה וגדולה, שחזרה להאיר בכל לילה משמונת ימות החנוכה.
ר' שמלקה הקשיש שרד את החודשים הבאים עד לשחרור המחנה על ידי הצבא הרוסי. אמונתו ותקוותו הם אלו שניצחו.
בתום המלחמה שב לעירו בהונגריה וניסה לשקם את עצמו לחזור לחיות חיים תקינים.
לאחר מספר שנים הצליח לצאת לארה"ב, ושם את פעמין הישר אל האדמו"ר מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, שגר בברוקלין. הרבי, כך התברר, כבר ידע על רבי שמעלקה ומעשיו, וקיבל את פניו בחום רב. לאחר זמן מה ששוחחו, אמר לו הרבי "אני שומע שהיה לך הכבוד הגדול להדליק נרות חנוכה בברגן בלזן."
"איך הרבי יודע זאת?" תהה ר' שמלקה בתמיהה. "שמעתי, שמעתי", השיב הרבי בחיוך מסתורי.
לאחר כמה רגעים התכופף הרבי ולחש לו "אני הוא שהסתרתי את השמן, הכוסות והפתילות באותה גומה ליד הגדר. החבאתי את זה כשברחתי מהמחנה- שנה קודם לכן בשחרור המופלא שלי" והוסיף הרבי "כשעשיתי זאת, האמנתי בכל ליבי שהאדם הנכון יימצא את זה בזמן הנכון, ויידע בדיוק מה לעשות"
(כתב וערך הרב ירחמיאל טיליס, מאת "שיחת השבוע" מספר 468. כל הזכויות שמורות, אין לעשות בסיפור שימוש בכתב או בצורה אלקטרונית ללא רשות מפורשת.
ניתן למצוא את הסיפור באתר http://ascentofsafed.com/cgi-bin/ascent.cgi?Name=217-13
הערה ביוגרפית:
הרב יואל טייטלבוים [1888-26 אב 1979] נמלט באורח פלא מברגן בלזן בשנת 1944, לאחר מכן נסע לארץ הקודש. בשנת 1947 עבר לארצות הברית, שם ביסס את עצמו כהאדמו"ר חסידות סאטמר, במחוז וויליאמסבורג בברוקלין, ועשה עבודה נרחבת בהקמת רשתות חינוך תורני. נודע כמנהיג יהדות הונגריה והקבוצה החסידית הגדולה בעולם, וכמנהיג הרוחני של האופוזיציה לממשלה יהודית-חילונית בישראל, הוא היה גם מגדולי תלמידי חכמי דורו.
