קבלה, נסתרת ככל שתהיה, מלמדת אותנו רבות על איך אנחנו יכולים להתנהל בחיי היום יום שלנו, ובפרט ב-זוגיות שלנו. אז מה יש לנו ללמוד מההסתכלות הקבלית על אורח החיים הזוגי?
זוגיות או התנזרות?
בהרבה תפיסות דתיות נאמר לאדם אשר מחפש דרך רוחנית כי על מנת להגיע למטרה (התעלות מעל העולם הגשמי) יש צורך בהתנזרות. קשרים רומנטיים ובין-אישיים, גם אם בתוך מסגרת מחייבת ויציבה של נישואין, נתפסים כהסחת דעת במקרה הטוב, ובאופן כללי כגורם מכשיל במסע הרוחני. לעומת זאת ביהדות, ובפרט בקבלה, ישנו דגש עצום על המשקל הרוחני שנושאת בחובה הזוגיות; הרווק אפילו נקרא ‘פלגא גופא’ (חצי בן אדם) עד רגע הנישואים. איך ייתכן שמשהו, שנראה כ"כ גשמי כמו זוגיות, יכול לעמוד בין בן אדם ובין השלמות הרוחנית שלו בעולם הזה?
מודל הזוגיות הקבלי
בשביל לענות על השאלה עלינו לצלול קצת לעולם המושגים הקבלי. אחד הרעיונות המרכזיים הוא ההפרדה בין ‘אור’ ל’כלי’. כמובן שניתן להקדיש חיים שלמים לחקר והבנה של המושגים האלה, אבל בתמציתיות: אור הוא יכולת ורצון הנתינה, וכלי מבטא את היכולת והרצון לקבל. כולנו בעולם קיימים כדי לקבל אור, שהוא התענוג העליון, ומפתחים עם השנים את יכולת הקבלה שלנו, את ה’כלים’ שלנו. מערכת היחסים הזאת מתנהלת בינינו ובין הבורא, בינינו ובין השפע שביקום, אבל כמובן שכשמתקרבים קצת עם זכוכית המגדלת, חיי הזוגיות הוא המקום בו האינטרקציה של קבלה ונתינה הכי בולט לעין.
התשובה, לפי הקבלה היא אותה אחת בכל הרבדים. בכולנו קיים רצון לקבל. זהו הדחף האינסטינקטיבי הראשוני, הדחף ההישרדותי. אולי אפשר לחשוב "יופי, הרצון לקבל הוא ה’כלי’ ולכן יש מקום ל’אור’", אבל המודל אותו מציעה הקבלה הוא מורכב יותר. דמיינו לעצמכם, למשל, קופסא עגולה כשלאותה הקופסא יש לכם רצון עז להכניס משהו מרובע. האם הרצון שלכם, חזק ככל שיהיה, יצליח להכניס חפץ מרובע לקופסא עגולה?
לא. ואותה המציאות חוזרת על עצמה כאשר אנחנו מבקשים להכניס אור (לקבל נתינה) לתוך כלי שרוצה לקבל. הצורה פשוט לא מתאימה! אם צורת האור היא נתינה על הכלי ‘להשוות’ את הצורה, ולהיות בעצמו רצון לנתינה. כלי כזה מאפשר מעבר של שפע דרכו, הופך להיות צינור לאור.
ניגודיות מקרבת
בזוגיות, התמונה משתנה רק במעט; ישנו מקור אור עליון ועל הצד הגברי, הזכרי, להתחבר אליו כדי להמשיך הלאה אל תוך התא המשפחתי, אל האישה, את השפע אותו הוא מקבל. כמובן שבכדי לקבל את השפע עליו להשוות את צורתו, ואותו מהלך חל על הצד הנקבי במערכת היחסים. כדי לאפשר קבלה של אור, תפקיד האישה הוא לאפשר השפעה של הגבר; ללמוד לקבל את האור בלי לרצות לאגור אותו, בלי לרצות לקבל אותו רק לשם קבלה.
אור, כמו בחשמל, תלוי בניגודיות; זה דווקא בגלל השוני, דווקא בגלל ההבדל וההופכיות ביניהם שבני זוג מסוגלים למשוך אור ביניהם. אומנם בשורש התפקיד הרוחני דומה בין כולנו, אבל במערכת היחסים כל צד חייב לכבד את התפקיד הספציפי שלו, לפי שורש נשמתו- הזכרי כמשפיע, והנקבי כמקבל.
נכון, הבנתם נכון. הזוגיות היא בעצם מגרש האימונים שלנו ללחימה באגואיסטיות. זוגיות היא המרחב הפרטי שמשקף את מערכת היחסים שלנו עם העולם כולו; תיקון הרצון שלנו לקבל, והפיכתו בעצם לרצון לתת, נמצא בבסיס העבודה הרוחנית שלנו בעולם הזה, בבסיס השלמת המסע הרוחני הפרטי והכללי.
רבי עקיבא לימד אותנו, בין השאר, ש"איש ואישה זכו שכינה ביניהם"; הקבלה מלמדת אותנו שהשכינה פירושה לשכון- כאשר איש ואישה מוכנים לקבל על עצמם את תפקידם הרוחני בזוגיות, הם בונים כלים שבתוכם שוכן האור. וזה, בסופו של דבר, מהות הבריאה.
