התבוננות לחג הפסח
בפסח מאיר עלינו אור מיוחד של חירות, וחשוב שניקח את הזמן הזה להתבוננות כנה ואמיתית: מה זה אומר בשבילנו להיות בני חורין? היציאה לחופשי מתרחשת בכל רגע ורגע; כל יום מזמן לנו אפשרות של התגברות על מה שהגביל אותנו קודם. ולכן אנו חוגגים כל שנה ושנה: אין סוף למהלכים, הפנימיים והחיצוניים, שאנו יכולים לעבור כדי להשתחרר משעבוד. יציאת מצרים היא לא פעם אחת וסיימנו!
בשלל המצוות שניתנו לנו יש אוצר חבוי של כלים: ממצוות סיפור ההגדה שמפגישה אותנו עם ארבעת הבנים, עד מצוות אכילת המצה והמרור, שתפקידם להטמיע בנו ערכים שאולי לא חשבנו עליהם. כל רגע וכל מצווה בחג הם הזדמנות להארת החירות, הזדמנות לבחינת המיצרים והגבולות, והזדמנות לקפיצה
ישירה לתוך המים העמוקים, שלמרות שקשה לראות את זה לפני, גם הם יהפכו בסוף ליבשה.
על לילה של סדר, וחירות
חז"ל מכנים את פסח – “זמן חירותנו". שימו לב, לא זיכרון חירותנו! פסח הוא לא ימי זכרון למה שנעשה במצרים לפני אלפי שנים, אלא הוא בעצמו זמן שבו אנו זוכים לקבל הארה של חירות עליונה.
ומהי בימינו אותה חירות שמאירה בחוזקה בזמן הזה של השנה?
הרבי מלובביץ’ נותן לנו הגדרה לחירות: כאשר האדם מכיר במהותו האמתית והעמוקה, ומשוחרר לפעול לפיה, אזי הוא בן חורין.
האם זה אומר שהאדם חופשי כאשר הוא יכול לעשות כל מה שבא לו?
יציאת מצרים היא שחרור מהגבולות, הפנימיים והחיצוניים, שמהווים מכשול בדרך שלנו לחיות את האמת. הגבולות והמכשולים הם, בהרבה מקרים, מעשה ידי אדם: ההרגלים הרעים אליהם התמכרנו, הרגשות הקשים שאנחנו סוחבים, התגובות והדעות שלא תמיד מאוזנות…. ולצערנו הם לעיתים משפיעים על פעולותינו הרבה יותר מהמהות האמיתית שלנו.
בשביל לצאת מהמיצרים, עלינו קודם כל להכיר בהם. להכיר ולראות שכמו שחז"ל ביקשו מאיתנו, חייבים אנחנו לראות את עצמנו יוצאים ממצרים בכל דור ודור, ובכל יום ויום. והכוונה היא, שנדע שכל יום מזמן אתגר חדש, התגברות חדשה, שבירת הרגל או פיתוח של מידה טובה.
אז נכון, בימינו אין עבדות במובנה הפשוט, ורובנו יושבים לבטח במדינה יהודית ודמוקרטית, אך פסח הוא הזדמנות מופלאה להתבוננות על חיינו: מהם המיצרים מהם היינו שמחים להשתחרר?
מה כל כך מיוחד במצה?
למה בעצם צווינו לאכול את הבצק השטוח והקשיח הזה, ואפילו הפליג ספר הזוהר בתיאוריו את המצה כ"מאכל בריאות" ו"מאכל אמונה" !
המצה טומנת בחובה (ומי היה מאמין שיש איפה לטמון…) מעלה גדולה: ענווה.
מעלת הענווה קשורה בדיוק במה שחסר במצה- תפיחה. תפיחת החשיבות העצמית, תפיחת ה"אני", ההגדלה של הערך העצמי מעבר למציאות. מי מאתנו לא נופל מידי פעם לאשליות לגבי מעלותיו וכשרונותיו?
יש זמנים בחיים שבהם "ליפול" לגדולה עצמית היא לא בעיה; אם עלינו להשפיע טוב בעולם, להאיר את הסביבה שלנו בכשרונות המיוחדים לנו, איך נוכל לעשות זאת אם אנו מקטינים בערך עצמנו? לעתים עלינו להבליט את עצמנו, להוביל ולפעול.
אבל יש זמנים שבהם אנו נקראים לעצור,להתבונן, ולבחון אם העשייה לא טיפחה אצלנו גאווה.
החמץ והמצה מכילים את אותה כמות של חיטה. החמץ תפח, נראה גדול ומרשים, אבל בעצם, כשמסתכלים באמת…זה רק בועות אוויר. חז"ל אומרים לנו שאכילה של מזון מטמיעה בנו את ערכו הרוחני, ולכן באכילת המצה אנו חוזרים למידותינו האמיתיות, לא מציגים את עצמנו כיותר ממה שאנו באמת.
מידת הענווה חשובה מאוד להתפתחות האישית- הרי אם נחשוב שאנחנו כה חכמים וכה יודעים, איך נהיה פתוחים ללמידה? איך נסלח אם אנחנו בהכרח תמיד צודקים?
אז בפעם הבאה שאנחנו נתקלים בקשיים, אתגרים, או שסתם הגיע פסח, ננסה להיות קצת יותר כמו המצה.
חכמה וחידוש:
מצוות קריאת ההגדה קשורה קשר הדוק עם שאלות ארבעת הבנים שנאמר: ‘והיה כי ישאלך בנך…’
משמע, כל ההגדה היא תשובה לשאלה, וכמובן שישנם סוגים שונים של אנשים, וסוגים שונים של שאלות, ולכן כל בן זכאי לתשובה שמתאימה בדיוק לו.
אז מיהו החכם, מהי שאלתו, ואיך זה קשור אלינו?
אותו בן חכם, באופן מפתיע, יושב ליד הרשע. אין פה סיבה לתמהון, מסבירים לנו חז"ל, שכן הערבות ההדדית שלנו מחייבת אותנו לא להפנות גב לרשע, אלא לשהות לצידו, להשפיע לו מהטוב והחכמה שלנו, ולזכור תמיד שגם בתוכנו, חכמים ומבינים ככל שנהיה, יש נקודות פחות חיוביות שאותן צריך לחזק ולהרים.
שאלתו של הבן החכם אף היא יכולה להתמיה: מַה הָעֵדוֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֱלֹקינוּ אֶתְכֶם?
הלוא הוא יודע!
אלא שכאן מלמד אותנו החכם מעלה חשובה מאוד: כדי להתקדם, כדי להחכים, כדי להיות מחובר באמת לכל מה שאנו עושים (בין אם אלה מצוות או פעולות שבשגרה) על האדם לשים את עצמו כלא יודע. רק ע"י החוויה הפנימית של אי-ידיעה, של סקרנות אמיתית, יכול האדם לפגוש את חייו, חובותיו, שגרתו, כאילו זוהי הפעם הראשונה.
“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" מפרש רש"י כאשר אנו מצווים על שמירת מצוות, ולנו נשאר רק לשאול את עצמנו, האם אנו פוגשים את חיינו (וגם את השגרה) באותה סקרנות, עם אותו רצון להעמיק והתקדם כמו אותו בן חכם?
הבן הרשע
שמתם לב למשהו מעניין בתיאור ארבעת הבנים מסביב לשולחן? ההגדה לא מסתפקת בשמות: חכם, רשע וכו’….אלא: אחד חכם, אחד רשע…
וזה כמובן, לא במקרה. האחד מסמל את הקשר של האדם לנצחי, לאלוקי. האחדות הזאת, הקשר הזה שלא ניתן לניתוק, זו הסיבה לכך שאנו יושבים באותו שולחן יחד עם רשע. בדיוק כמו שלי יש חלק באותה אחדות, כך גם לרשע. ואם נתבונן בכנות פנימה, נראה עוד דרך הסתכלות על אזכור המילה אחד: הרי בכל אחד מאיתנו מתחבאים ארבעת הבנים, חלקם גלויים קצת יותר, וחלקם יוצאים לאור ברגעים מסוימים בחיים. בכל אחד, יש מהאחד.
ושאלתו של הרשע: “מה העבודה הזאת לכם?” מספרת לנו כמה דברים…קודם כל, כמו עם הבן החכם, חז"ל אומרים לנו שהרשע מודע בהחלט למהי העבודה…אבל, הוא מרגיש שזוהי עבודה, ובנוסף מרגיש לא קשור! העבודה היא לכם…לא לנו.
המעלה של הרשע היא בדיוק פה- הוא יודע, הוא מבין, וכל מה מה שצריך הוא לשנות את הגישה, לעשות סוויץ’ במחשבה, לראות את עצמו כחלק מסיפור גדול יותר.
אבל כולנו יודעים שהשינוי הזה הוא לאו דווקא פשוט: היכולת לקחת את מה שאנחנו יודעים, בשכל, ולהרגיש שאנחנו באמת שם, עם כל הלב. אבל כל מה שדרוש הוא החלטה, צעד קטן ראשון; גם לרשע וגם לנו, אסור לאבד תקווה!
הבן התם
הבן התם שיושב בסעודה, מתפעל מאוד ממה שהוא רואה סביבו ולא יכול שלא לתהות “מה זאת?”
הוא לא מעמיק בשאלתו, הוא לא יודע לחקור ולהתפלסף, אבל הוא ממש מתעניין, ומוכן לקבל כל תשובה בתמימות ויושר.
ואנו לוקחים את ההזדמנות כדי לספר לו " בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים", חושפים אותו לניסים שהביאונו עד הלום. לפי כל מה שאנו יודעים, היה זה בלתי אפשרי לצאת ממצרים, הארץ הייתה מוקפת בשמירה קסומה שלא אפשרה לשום אדם לברוח ממנה.
אותו חוזק יד, כך אומר לנו הרבי מלובביץ’, הוא סמל לעבודתו של האדם מול עצמו- כאשר אנו ניצבים מול מגבלות או קשיים, אפילו דברים שנראים לנו עצומים ובלתי אפשריים, עלינו לנהוג בחוזק יד, לראות ולפעול מעבר לחוקים הרגילים שמגבילים את חיינו.
אבל זה כמובן, בתנאי שאנו בכלל מוכנים להתבונן באתגרים, ולתהות איך ניתן לצלוח אותם, גם אם אנחנו במקום בו אנו חשים את עצמנו כלא יודעים כלום.
בתשובה שלנו לבן התם מסתתר עוד אלמנט- אומנם יש צורך בחוזק יד, אך בסופו של יום, כל קושי מפגיש אותנו עם הצורך לבקש עזרה, ייתכן מאנשים שסביבנו או מבורא עולם.
ולכן, “הוציאנו ה’" מתוך מצרים. דרוש פה חוזק יד, אבל אנחנו אף פעם לא לבד.
אני רק שאלה…או שלא?
יושב לו בן אחד בסעודה, אחרון אחרון…ויש כאלה שתוהים, איך דווקא הוא אחרון, ולא הרשע? מסביר לנו הרבי מלובביץ’, שאצל הרשע אנחנו מוצאים משהו שאצל הלא-יודע-לשאול אנחנו לא: חיות, אכפתיות, קשר למה שקורה סביבו. הוא אכן מגיע לסדר, מקיים מצוות ועושה את המוטל עליו (ואולי אפילו בהידור!) אבל זה לא נוגע בו, לא באמת.
בתורה, המילה ידיעה מבטאה לא רק ידע, אלא חיבור: “והאדם ידע את חווה אשתו" ומכך אנחנו מבינים שזה שאינו יודע לשאול, אינו חש את עצמו כחלק מהסיפור הגדול שמקיף אותו.
אפשר אולי להגיד שסה"כ הוא לא עושה שום דבר רע, הרי הוא מקיים את המוטל עליו, ונשאר מעוגן בעולם כפי שהוא, ברור ולא משתנה.
אבל כזאת גישה נוגדת את יציאת מצרים; היכולת לשאול, היכולת לשאת את ערעור המציאות הקיימת כפי שהיא מוכרת לנו, היא הבסיס להרחבת הגבולות שלנו, הבסיס ליציאה מהמיצרים הפרטיים של כל אחד ואחד.
כשאנו יושבים באותו שולחן עם זה שאינו יודע לשאול, אנו עלולים לחוש תסכול. עם האחרים אולי נתווכח, אולי לא נסכים, אבל לפחות תהיה תקשורת. גם בראותו את סימני הסדר, מצה ומרור, מבחינתו זהו פשוט עוד ערב לסמן עליו ‘וי’, איזה מציק!
נכון שיש ערך ביכולת פשוט לעשות את מה שאנו חייבים לעשות, אבל בואו נשאל את עצמנו, האם אנו מסוגלים להיות מעורבים באמת במה שאנו מחויבים לעשותו?
קריעת ים סוף שבנפש:
העם מבולבל. העם מחולק. רק לפני רגע הם חזו בניסים שלא נראו מעולם, יצאו מעבדות, השתחררו ממצרים ממנה אף אחד לא הצליח לברוח לפני כן. ועכשיו פתאום מולנו ים ומאחורינו חיילים מצרים זועמים.
והעם? חלק רצו לחזור למצרים, חלק רצו להתפלל, חלק להלחם, וחלק רצו כבר פשוט לקפוץ למים!
אז למה הביא אותנו ה’ לים סוף? התבוננות קלה במפה מראה שהיינו יכולים לעבור דרך היבשה, ובכל זאת, יש שיעור חשוב שמסתתר במים.
חז"ל אומרים ש"כל שיש ביבשה, יש בים" אלא מה, אנחנו לא רואים את זה. היבשה היא מגולה- כל מה שקיים בה נראה לעין, ולעומת זאת הים מסמל את ההסתר, את העובדה שיש בו מה שיש ביבשה, אבל בראייה שטחית אי אפשר לגלות את זה.
עד עכשיו בסיפור יציאת מצרים חווינו נסים גלויים, בלי לעשות דבר. מול ים סוף יש לנו הזדמנות ללמוד שגם כשהטוב מכוסה, גם כשיש הסתר מוחלט, צריך להתבונן מעבר לנראות הדברים. הטוב עדיין שם.
כשאנו ניצבים מול משבר, נדרשת מאיתנו אמונה, שגם זה, לא משנה כמה קשה, הוא רק טוב, בהסתר.
אז נכון, זה מאתגר, ומים זה דבר לא צפוי, אפילו מפחיד, אבל יש פעמים שרק דרך קפיצה פנימה, נוכל לחוות את השלב הבא- ההתגלות של כל הטוב שרק חיכה לקרות לנו, ואולי אפילו, הנס הכי גדול של חיינו.
