המחשבה

לבושי הנפש הם הכלים בהם 'מתלבשים' ומתגלים כוחות הנפש, הן לאדם עצמו והן לזולתו. הלבוש ה'דק' והפנימי ביותר הינו המחשבה, שכן אין היא מתגלית כלפי חוץ, וכן על פי רוב, היא נעשית במילא ובלא מתכוון. מצד שני, המחשבה בשונה מה'חכמה' (שהיא כח המופשט מכל לבוש או ביטוי נפשי), כבר מוגדרת ומלובשת בתוך כלים, אותיות ומלים, ויש לה ממשות משל עצמה.

ניתן להבחין בשתי דרגות של פעולת המחשבה: עיון והרהור. עיון הוא מחשבה מרוכזת ומופנמת, המתעמקת בנושא מסוים – זו נקראת בלשון החסידות: מחשבת שכל (בימינו מכנים זאת 'מחשבה עיונית'). עיון אמיתי, מלא ריכוז והעמקה, עד כדי כך שכאשר האדם מתקרב לתפוס את עומק המושג הוא מתבטל מהרגשת עצמו וישותו. כך הופכת המחשבה לכלי לכוחות יותר ויותר עמוקים של הנפש: בתחילה היא כלי לבינה – ההתבוננות המפורטת עצמה. כאשר האדם מתקשר ומתעמק בנקודת ההשכלה, הוא עולה מתוך כך אל החכמה – תפיסת וראיית הנקודה הפנימית, שהיא שורש ההשכלה המפורטת ממנה נבעה המחשבה. לבסוף, 'מטפסת' המחשבה במעלה כוחות הנפש ומגיעה שיתגלה בה 'כח המשכיל' שבכתר – הנקודה שבה הכח לחשוב ולהתייחס אל מה שמחוץ לאדם, נעוץ בעצם נפשו.

הרהור, לעומת זאת, הוא המחשבה המשוטטת תמיד במוחנו, ללא הרף. מחשבה זו, אין בה את כח הריכוז וההעמקה, אלא יש בה הרבה מן 'כח המדמה' – הדימיון הוא 'כלי ללא אור', ביטוי לחוסר חיבור בין כוחות האדם ומודעתו ובין לבושיו, ומשום כך הוא מוביל בדרך כלל לפיזור הנפש. [אמנם, כאשר כח המדמה שבנפש מתוקן, יכול האדם 'להרשות לעצמו' לתת דרור למחשבתו שתשוטט באופן חופשי ותאסוף אל תוכה 'ניצוצות' מכל מה שהיא תפגוש בדרכה. ואדרבה, דווקא מחשבה מסוג זה מסוגלת להוות כלי לאור גדול שיכול להתגלות דווקא 'בדרך ממילא' ולא בדרך של העיון המודע והמרוכז].

חלוקה זו שבין עיון והרהור, היא החלוקה שבין העמקה ושטחיות, וזאת מכיוון שהמחשבה, בכל רמותיה, עדיין מתרחשת בתוך האדם, בינו לבין עצמו. בלבוש המחשבה ההבחנה היא עד כמה הוא מצליח להוות לבוש לפנימיותו של האדם – האם הוא נוגע באופן פנימי, או מתנתק ממנו, אך לעולם אין לבוש זה עובר לחלקו החיצוני של האדם.