גאולת מצרים מהווה מעין 'דגם מוקטן' של הגאולה העתידה, כפי שנאמר: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". בפסוק נאמר "כימי" (לשון רבים), שכן גאולת מצרים מורכבת משני שלבים – היציאה מהגלות בט"ו בניסן והשגת החירות השלמה, בקריעת ים-סוף. שני שלבים אלה יהיו גם בגאולה העתידה – תחילה קץ הגלות ואחר-כך הגאולה עצמה, על כל גילוייה הנפלאים.
שיאה של גאולת מצרים היה בבקיעת הים, שבה התרחשה התגלות עצומה של הקב"ה. אף בגאולה העתידה תהיה שלמות הגילוי האלוקי בבקיעה של מים, כפי שנאמר: "והחרים ה' את לשון ים מצרים, והניף ידו על הנהר… והיכהו לשבעה נחלים". והנביא מסיים: "כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים".
כנגד הגלות
אלא שאנו מוצאים הבדל בולט בין שתי ההתרחשויות הללו: בקריעת ים-סוף היה "גוזר ים-סוף לגזרים", וחז"ל אומרים, שהיו שנים-עשר גזרים, כנגד י"ב השבטים, כאשר כל שבט הלך במסילה המיוחדת לו. ואילו לעתיד-לבוא יהיה "והיכהו לשבעה נחלים" – לא שנים-עשר אלא שבעה.
מה מסמלים שני המספרים הללו? 'שנים-עשר' – כנגד שנים-עשר שבטי ישראל; 'שבעה' – כנגד שבעת המקומות שאליהם גלו בני-ישראל. הנביא מפרט מהיכן ייגאלו בני-ישראל: "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו אשר ישאר מאשור וממצרים ומפתרוס ומכוש ומעילם ומשנער ומחמת ומאיי-הים". המפרשים מציינים, שאלה שבעת המקומות שאליהם יגלה עם-ישראל.
גאולת מצרים הייתה קשורה במיוחד בגילוי הקדושה בעם-ישראל, ולכן ההתגלות של קריעת ים-סוף באה בצורת שנים-עשר גזרים, כנגד שנים-עשר שבטי ישראל. אבל ההתגלות האלוקית בגאולה העתידה תבטא את האחדות האלוקית הכוללת, כאשר גם הגויים ומקומות הגלות נכללים בתוך האמת האלוקית, ולכן ה'בקיעה' האלוקית לעתיד-לבוא קשורה ב"שבעה נחלים".
סכר שנפרץ
הגלות נמשלה לסכר אבנים שעומד בדרכם של מים. לכאורה, הוא מעכב את מרוצת המים ובולם את הזרימה. אבל עם הזמן, כאשר גובר לחץ המים, הם ישטפו בעוצמה חזקה לאין-ערוך. בדרך זו גורם דווקא המכשול להגברת הזרימה. אך יש מצב, שלחץ המים גובר ומתעצם, עד שהוא סוחף איתו אפילו את הסכר עצמו. ואז זו זרימה אדירה, שבה שוצפים לא רק הררי מים אלא גם אבנים וסלעים משברי הסכר שנשטף.
סכר המים מהווה משל לגלות. אף היא כמו מכשול שמפריע ליהודי לחיות חיי תורה ומצוות כראוי. אבל המטרה הפנימית של הגלות היא לעורר כוחות נעלמים. דווקא עקב לחץ הגלות מתעורר היהודי להתחזק בתורה ובמצוות, יותר מכפי שהיה מקפיד בזמנים רגילים. וכאן יש שתי אפשרויות: ייתכן שהגלות רק תעורר את הכוחות הפנימיים הנעלמים שביהודי, והוא יהדוף מפניו את קשיי הגלות. אך ייתכן שדווקא בעקבות הגלות יתעצם כל-כך אור הקדושה, עד שהוא יסחוף איתו גם את הגלות עצמה.
האופן הראשון הוא גלות מצרים. המצרים לחצו את בני-ישראל, ודווקא על-ידי הלחץ הם גילו את הכוחות הפנימיים שגנוזים בהם. לכן, כשבאה ההתגלות בקריעת ים-סוף – ראו את אור הקדושה שהושג על-ידי הגלות, ושהתבטא בשנים-עשר גילויים שונים, כנגד י"ב השבטים. אך הגלות הנוכחית היא בעלת משמעות עמוקה יותר – מטרתה לסחוף גם את הגלות עצמה, את אומות-העולם עצמן, שאף הן ייכללו באמת האלוקית של הגאולה. לכן, כשתבוא הגאולה האמיתית והשלמה – ייבקע הנהר ל"שבעה נחלים", כנגד מקומות הגלות שיתבררו ויתוקנו.
