אדמו"ר הזקן מביא את המשל הידוע על המלך שנמצא בשדה, והוא מקבל כל אחד בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. על כך מסביר הרבי מלך המשיח, כי זה המהפך שחולל רבינו הזקן בכל התפיסה של יהודי על חודש אלול. המלך – שופט כל אדם – אוהב אותנו ביותר, וכבר חודש לפני המשפט, הוא מקבל את כל עם ישראל בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. משום כך, לא מתאים שיהודי לא יחזיר אף הוא פנים שוחקות לקב"ה, שהרי 'כמים הפנים אל הפנים'.
מילא בתקופה הקודמת לגילויו של אדמו"ר הזקן, היו רבים שהלכו בחודש אלול בפנים מאוימות. אבל בדורנו, הרי אנחנו יודעים שבמשך כל חודש אלול מראה לנו הקב"ה פנים שוחקות, והוא רוצה שנשיב לו בחיוך. הקב"ה רוצה שנתכונן למשפט של ראש השנה בחיוך ובשמחה. אין זו הנהגה יפה שמישהו מחייך אליך ואתה משיב לו בפנים 'אלוליות'…
לכאורה, כיצד ניתן לחייך לקב"ה כשאנחנו לא רואים אותו מחייך אלינו? אמנם אנחנו מאמינים שבחודש אלול מאירים י"ג מידות הרחמים, והמלך נמצא בשדה, אבל הרי איננו רואים את המלך מחייך אלינו, אם כן, כיצד אפשר לחייך בחזרה אל המלך?
שאלה זו שואל הרבי מה"מ, והוא מסביר שהעצה לכך היא לחייך ליהודי שני. על פניו של כל יהודי יש את האותיות של שם ה'. היו"ד זה העיניים, הה"א זה האוזניים, הוא"ו זה האף והה"א האחרונה זה הפה. כשמסתכלים על פנים של יהודי, רואים את שם ה'. יותר מכך: ה"שויתי ה' לנגדי תמיד" זה אומר להסתכל על פנים של יהודי ולדעת מה אתה רואה.
למרות זאת הרבי עדיין נשאר "מוטרד": מה עושים כאשר מגיע חודש אלול ולא פוגשים אף יהודי?
ועל כך התשובה הפשוטה היא, שכשאין לך יהודי נוסף לחייך אליו, עליך להסתכל במראה ולחייך – שהרי גם על הפנים שלך כתבו את שם השם..
הכח בהתחברות לזולת
כשמגיע ראש השנה, אנחנו רוצים להתקשר להקב"ה; יהודי מבקש מהקב"ה "יבחר לנו את נחלתנו", כל יהודי מבקש מהקב"ה שיבחר בו; מתאים לו לבחור דווקא בו, כי הרי הוא והקב"ה זה אותו דבר.
כך אומר הרב המגיד ממעזריטש על הפסוק "עשה לך שתי חצוצרות", ששתי חצוצרות הכוונה שני חצאי צורות; כשם שבעל ואישה משלימים אחד את השני, כל אחד הוא חצי בלבד, כך גם כנסת ישראל והקב"ה משלימים אחד את השני. וכשאנחנו מבקשים מהקב"ה "יבחר לנו את נחלתינו", אנחנו מבקשים להיות חלק בלתי נפרד ממנו.
מנגד לבקשתנו – שואל אותנו, כביכול, הקב"ה האם באמת אנחנו מתאימים לו? והרי ההבדל שבין נברא לבורא הוא הבדל אינסופי, ואם כן, איך שייך שנבקש מהקב"ה להיות מחוברים עמו?
כך הוא הדבר כשאנחנו נוסעים לרבי מלך המשיח. אנחנו רוצים לפגוש את הרבי, להשיח את אשר על ליבנו, ובעיקר – להתאחד עמו עד כדי איחוד גמור, מציאות אחת. הרבי הוא הראש ואנחנו גוף שלא רוצה להיפרד מהראש – ואם כן, כיצד יש לנו את העזות לתבוע יחוד שכזה מהרבי? האם באמת אנו ראויים לכך? האם עשינו את ההכנות הראויות כדי לזכות להיות אחד עם הקב"ה?
על כך אומר הרבי, שראשי התיבות של אלול הם "איש לרעהו ומתנות לאביונים". לכאורה מה שייך "איש לרעהו" ל"מתנות לאביונים" – הרי איש לרעהו זה "משלוח מנות", ולא מתנות לאביונים?
וההסבר לכך הוא: כשאנחנו רוצים להתאחד עם הקב"ה, ההכנה הנאותה לכך היא להתאחד עם יהודי שני. יחד עם זאת שאתה נותן לו צדקה – "מתנות לאביונים" – תרגיש שזה בבחינת "איש לרעהו" ולא שאתה ביתרון עליו, חלילה. יתרה מזו, העני עושה עם בעל-הבית חסד יותר מאשר עושה בעל-הבית עם העני. וכפי הכתוב, שבעל- הבית נותן לעני רק מטבע, והקב"ה מחזיר לו בכך שהוא מחייה את הילד שלו כאשר הוא זקוק לזה.
הקב"ה רוצה את ה"כולנו כאחד" כהכנה לברכה שהוא נותן לנו בחודש השביעי. "כולנו כאחד" פירושו, שאני מתאחד עם אותו אחד שחושב בדיוק הפוך ממני, ואפילו אני מחזיק עצמי מ"הראשיכם" והזולת הוא "חוטב עציך", בכל אופן אני מתחבר עמו באופן של "איש לרעהו".
רק לאחר חיבור הפכים שכזה, נוכל לומר לקב"ה שעשינו את בקשתו, והתאחדנו עם זולת למרות ההבדלים בינינו, וכעת אנו רוצים להתאחד איתו ביחוד הכי נפלא שיכול להיות בין בורא לנברא – בין כנסת ישראל לבין הקב"ה. את זאת נזכה לראות בגאולה האמיתית והשלימה.
במילים מתומצתות: כדי להגיע לבחינת "דודי לי" צריך להיות קודם "אני לדודי".
להעריך נכון את הזולת
באותה שיחה מביא הרבי שני סיפורים.
סיפור ראשון נסוב על ר' הלל מפאריטש, שרצה להתקרב לרבי הזקן, אך הוא תמיד התחמק מלהיפגש עמו. לכל מקום אליו הגיע ר' הלל כדי לפגוש ברבי, הרבי כבר היה מקדים ונוסע משם לפני כן.
ר' הלל התחכם, והמתין לרבינו הזקן במעונו תחת המיטה. בין כה וכה הכין ר' הלל קושיא שהייתה לו במסכת 'ערכין' אותה רצה לשאול את הרבי.
אולם, מיד כשנכנס רבינו הזקן לחדר אמר: כשיהודי יש לו שאלה ב'ערכין', סימן שהוא צריך להעריך את עצמו, ואם הוא יעריך את עצמו כפי שצריך, לא תהיה לו שאלה ב'ערכין'. ור' הלל התעלף מיד. כשהתעורר, רבינו הזקן כבר נסע מהמקום.
השאלה של ר' הלל בערכין: ההלכה אומרת שכשיהודי אומר להקב"ה שהוא מקדיש לבית המקדש את שוויו שלו, מודדים את שוויו לפי גילו ולא מתחשבים בכמות התורה אותה למד, או את גאונותו וצדקותו.
ממילא קשה היה לר' הלל, איך מתאים שיהודי כמו ר' הלל מפאריטש יהיה 'שווה' אותו דבר כמו כל יהודי פשוט בגילו? ועל כך ענה לו רבינו הזקן, שכנראה הוא לא מעריך את עצמו כמו שצריך.
טבע האדם הוא להעריך את השני קצת פחות מכפי שהוא מעריך את עצמו, ועל כן צריך לדעת להעריך את עצמנו נכון, שהרי לגבי הבורא כולנו שווים אותו דבר.
ההכנה האחת והיחידה לנסיעה לרבי
הסיפור השני נסוב על רבינו ה"צמח צדק".
ה"צמח צדק" החל בהכנותיו לקראת הגילוי של אדמו"ר הזקן, הוא היה בטוח שעם ההכנות הנפשיות והרוחניות שלו, בוודאי יזכה לגילויו של הרבי הזקן במאור פנים.
אך לא רק שלא זכה לראות את הרבי מאיר לו פנים, אלא שלא זכה לראותו כלל. מיד החל ה"צמח צדק" לעשות עם עצמו חשבון נפש מה החסיר או לא תיקן. כך עברו מספר ימים עד שהגיע יום ח' אלול.
באותו יום, בדרכו לתפילת שחרית, פגש את ה"צמח צדק" יהודי בשם ר' פנחס שביקש ממנו הלוואה של שלוש מטבעות, כיוון שאותו יום היה יום השוק, והוא רצה לסחור בכסף הזה. אולם כיוון שלא היה לו כסף בכיסו, השיב לר' פנחס כי לאחר התפילה ייתן לו את ההלוואה.
כשנכנס ה"צמח צדק" לבית הכנסת, החל להתכונן לתפילתו. לאחר ששם את הטלית על כתפיו עשה לפתע חשבון נפש עם עצמו: יהודי מחפש פרנסה, יום השוק כבר החל מוקדם, ועד שאסיים להתפלל יהיה כבר מאוחר, הרי היהודי הזה זקוק כעת לכסף…
מיד הוריד את טליתו מעל כתפיו והלך לביתו, לקח חמש מטבעות של כסף ונתנם לר' פנחס, רק לאחר מכן חזר לבית הכנסת להתפלל תפילת שחרית.
מיד עם היכנסו של ה"צמח צדק" לבית הכנסת, כשניגש לכיור לנטילת הידיים, התגלה אליו רבינו הזקן במאור פנים וענה לו על כל שאלותיו. הוא עצמו העיד כי לכזה מאור פנים לא זכה מרבינו הזקן מעולם.
הרבי מלך המשיח מאריך בשיחה על גדלותו של ה"צמח צדק" ועל ההכנות אותן עשה כדי לזכות לראות את הרבי, אך למרות כל זאת, מה שעזר לו לראות את אדמו"ר הזקן, היא הטובה הגשמית שעשה ליהודי אחר. ההכנה הזאת, עזרה לו לראות את הרבי כדבעי.
כשאנחנו מתכוננים לנסיעה לרבי, ואנו רוצים שהרבי יתגלה אלינו, ההכנות צריכות להיות בהתאם באופן של "איש לרעהו". כל הכנותיו של ה"צמח צדק" לא עזרו לו כדי לזכות לגילוי הרבי, רק עשיית טובה לזולת היא זו שפעלה את הגילוי של הרבי. אם אנו נתנהג באופן זה, נזכה לראות את הרבי מלך המשיח בפנים שוחקות ובמאור פנים.
זו ההכנה האולטימטיבית לנסיעה לרבי – להתאחד עם הזולת. ההתאחדות אינה טובה לזולת, אלא לעצמנו בלבד. זו הדרך להמשיך את הגילויים הנעלים מלמעלה למטה, והכל תלוי בנו.
זה המינימום שנדרש לכל אחד מאתנו שרוצה ומבקש מהרבי שיתגלה אליו 'רצוננו לראות את מלכנו!' וכשאנחנו מבקשים "יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה", בנו דווקא. אם אתה מבקש חיבור הפכים כה רחוקים זה מזה, אומר לנו הרבי מלך המשיח, תעשה גם אתה את המאמץ הזה. תחייך לאחד גם אם לא מתאים לך לחייך אליו; תראה פנים מאירות לאחר שלא חושב בדיוק כמוך. עדיין המרחק בינך לבין הזולת לא כל כך גדול כמו היחס שבין הקב"ה לעם ישראל.
זו הסיבה שבשבת שלפני ראש השנה קוראים את פרשת "אתם ניצבים היום כולכם", וכפי שמסביר הרבי הזקן – 'לאחדים כאחד', שכל אחד משלים את השני, וכל אחד בעניין שלו הוא ראש לחברו.
חשבון הנפש של חודש אלול
בחודש אלול עלינו לעשות כל יום 'חשבון נפש' כמה חייכנו היום ליהודים. במשך כל חודש אלול הקב"ה נמצא בשדה ומחייך אלינו, והוא רוצה שאנחנו נחזיר לו בחיוך לבבי, על ידי שנחייך ליהודי נוסף. זה ה"שויתי ה'" האמיתי, לראות יהודי שני, לקרב אותו ולהראות לו מאור פנים עד שירגיש באמת שאוהבים אותו ודואגים לו.
לא לחינם תיקן רבינו הזקן לומר בכל יום קודם התפילה "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך", שכן ההכנה הנכונה לתפילה (מלשון "תופל") חיבור עם הקב"ה, הוא חיבור עם יהודי (באופן של "כמוך").
חשבון הנפש של חסיד בחודש אלול צריך להיות אם חלילה הרגזתי היום איזה יהודי או האם הכעסתי יהודי אחר; כמה עזרתי היום ליהודי שני, וכמה התחשבתי בצרכיו של הזולת.
לחייך לזולת – לחייך לעצמך
האגדה מספרת על כפרי שמעולם לא נתקל במראה. יום אחד נכנס הכפרי למחסן, ומצא שם מראה זנוחה. לפתע נבעת הכפרי ורץ אל אשתו בבהלה, וסיפר לה בתדהמה כי ראה בתוך המחסן את אביו מחייך אליו. אשתו שלא האמינה לו, החליטה להיכנס בעצמה למחסן ולבדוק אם נכונים דברי בעלה. לאחר רגעים ספורים נשמעה האישה צועקת בבהלה בעודה בורחת מהמחסן: 'שקרן שכמותך, לא ראית שם את אביך כי אם מכשפה ראית שם…
' כך הוא גם בנמשל. כשאנחנו מסתכלים על יהודי שני, אנו בעצם מסתכלים במראה וכל אחד רואה על הזולת את מידותיו והנהגתו שלו. כשמגיע חודש אלול, אנחנו מבקשים מהקב"ה שיהיה את ה"ודודי לי", שיבחר בנו להיות לו לעם, אנו צריכים שגם ה"אני לדודי" יהיה בשלימות.
כשיהודי מתנהג אל יהודי שני באופן של צוותא וחיבור, הוא זוכה שכך ינהג כלפיו בורא העולם ומנהיגו, הדן את העולם בחסד וברחמים ומברך אותו בשנה טובה ומתוקה.
כל העבודה של ראש השנה והימים הנוראים, עניינה 'בנין המלכות' – כפי שאנו מבקשים מהקב"ה בראש השנה "מלוך על העולם כולו בכבודך" – תלויה בהנהגה הפשוטה של "איש לרעהו", בהנהגה שאנו מתנהגים כלפי הזולת שלנו. כשמגיע חודש אלול והמלך מראה לכולנו פנים שוחקות, בוודאי כולנו רוצים להשיב לו במאור פנים.
ועל ידי הנהגתנו בחודש אלול באופן של "אני לדודי", בוודאי נזכה בראש השנה לכל הגילויים של "ודודי לי" והעיקר שנזכה לקיום התביעה של 'רצוננו לראות את מלכנו!' מלך ביופיו, תיכף ומי"ד ממ"ש.
