השיב את חמתי מעל בני-ישראל (במדבר כה,יא)
פינחס זכה לשכר נפלא על שהרג את זמרי והמדיינית: הקב"ה אומר, שהוא "השיב את חמתי מעל בני-ישראל", ולכן שכרו – "הנני נותן לו את בריתי שלום… ברית כהונת עולם". חז"ל גם אומרים: "פינחס הוא אליהו". הרי שמעשהו של פינחס מקשר אותו גם לבשורת הגאולה העתידה.
שכר זה ועלייה זו באו לאחר שלב של שפל חמור. עם-ישראל הידרדר לחטא קשה ביותר של זנות עם בנות מואב, והדבר עורר עליו חרון-אף גדול, עד שפרצה בעם מגפה נוראה. הקב"ה אומר בפרשתנו, שרק בזכות מעשהו של פינחס "לא כיליתי את בני-ישראל בקנאתי". ואולם, מתוך הירידה הזאת צמחה עלייה גדולה – הן לפינחס, שנעשה כוהן, והן לעם-ישראל, שדווקא לאחר המגפה ציווה ה' לפקוד את בני-ישראל, "מפני חביבותם".
אור מתוך החושך
פרשת פינחס נקראת בתחילת ימי בין-המצרים. ואכן, מוטיב זה של עלייה שפורצת דווקא מתוך הירידה, קיים גם בימי אבל אלה. ימים אלה הם ימי אבל על הצרות והחורבן, שהביאו את הגלות הארוכה והנוראה. אך בסופו של דבר, דווקא מתוך הסבל של הגלות צומחת הגאולה האמיתית והשלמה.
ונשאלת השאלה: למה עשה ה' כך, שהגילוי הגדול של הטוב יצמח דווקא מתוך שלב של ירידה וחשכה? הלוא הקב"ה היה יכול לעשות, שהטוב יינתן ישירות, בלי הקדמה של העלם והסתר.
הפיכת הרע לטוב
ההסבר הוא, ששלמות הטוב והאור היא דווקא כאשר הם צומחים מתוך הרע והחושך. דווקא כאשר החושך נהפך לאור והרע מתהפך לטוב – זוהי השלמות הגדולה ביותר שניתן להגיע אליה. אור שבא מתוך החושך וטוב שבא מתוך הרע הם האור והטוב הנעלים ביותר.
הטוב כשהוא לעצמו עדיין אינו מבטא את השליטה המוחלטת של הקב"ה על כל המציאות. אולם כאשר הרע עצמו מתהפך לטוב, או-אז מתגלה מלוא עוצמתו של הטוב, עד שאפילו הרע עצמו משתעבד לו, מתהפך ונעשה טוב.
סיבת הגלות
זהו הטעם הפנימי לכל הירידות שקודמות לעליות ולכל עניין הגלות והחורבן. מאחר שהקב"ה רוצה שעם-ישראל יגיע לשלמות הטוב והאור, יש צורך לעבור לפני-כן שלב של ירידה וחושך כבד, ודווקא מתוכם מפציע אור הגאולה.
כשיהודים נדרשים לעבור את שלב הירידה והחושך, וגם אז הם מוסיפים להתמיד בדבקותם בקב"ה, ואף הופכים את החושך לאור – בכך הם מכינים את עצמם ואת העולם כולו לקראת שלמות הטוב והאור שיתגלו בגאולה האמיתית והשלמה, שאז יתגלה גם הטוב שהיה טמון בכל עניין החורבן והגלות.
