מאת מנחם זיגלבוים
גדוד חיילי צבא הצאר מילא שטח רחב ידיים בשטחי המרעה הגדולים הסמוכים לליובאוויטש. החיילים הקימו בסיס צבאי זמני וישנו באוהלים בהמתנה לתזוזה שזמנה לא נודע להם.
בקרב החיילים הייתה קבוצה של חיילים יהודים, ששמרו על מסורת בית אבא למרות הקשיים והעלבונות שהוטחו לעברם מחבריהם לגדוד.
ימים אחדים לפני חג הפסח כינס מפקד הגדוד את החיילים והורה להם להיערך לתזוזה, שכן בקרוב יצאו לאימונים ממושכים במחנות אימונים בתוך רוסיה. המפקד התווה את הדרך הארוכה שיעשה הגדוד בדרכו לבסיסי האימון.
החיילים היהודים שקיוו לעשות את החג במקום ההוא, סמוך למקום יישוב יהודי, התעצבו ללבם. הם בדקו את לוחות הזמנים שנתן להם מפקד הגדוד והבינו כי יעשו את ימי הפסח בערים שאין שם יהודים; אם בכל חג יהיה הדבר קשה לשמירה, הרי שחג הפסח קשה פי כמה וכמה, שכן בימים האלה נדרשת זהירות יתרה לשמירה על כשרות וזהירות ממאכלים.
באותו הערב התכנסו החיילים היהודים לטכס עצה. לאחר דיון ממושך בחרו באחד החיילים שיילך לליובאוויטש הסמוכה, שם מלך באותה העת כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' שנודע לתהילה בכל העם היהודי, וישאל לעצתו.
כבר למחרת יצא אחד החיילים לדרכו; כשהגיע לליובאוויטש זכה להיכנס ליחידות בחדרו של אדמו"ר ה'צמח צדק'. בעיניים מאירות הביט בו הרבי, מחכה לדבריו.
החייל סיפר על מצוקתם של החיילים לשמירת כשרות בצבא והוסיף כי קיוו לעשות את חג הפסח באזור ליובאוויטש, כדי שיוכלו לאכול בבתי היהודים, אולם כעת הם אובדי עצות, לאחר שהמפקד פרס בפניהם את לוח הזמנים החדש.
פניו של הרבי היו רגועות ושלוות, והוא הביט בחייל במבט מרגיע ומלטף.
"מציע אני", פתח הרבי ואמר, "כי משלחת של חיילים תיכנס אל מפקד הגדוד ותאמר לו כי תכניתו להיכנס לרוסיה דרך סמולנסק איננה ראויה, שכן ערי רוסיה מרוחקות זו מזו כחמישים וויארסט, ואדם ההולך רגלי אין בכוחו ללכת חמישים וויארסט ביום אחד, ואם כן, לא תהיה באפשרותם לקנות בדרך צורכי אוכל ולא ימצאו מקום נאות ללון בו, ויהיו מוכרחים לישון בשדה.
"הוסיפו ואמרו לו" – אמר ה'צמח צדק' – "כי יש לכם דרך טובה יותר להגיע לשטחי האימונים, על ידי שינוי התוואי דרך ערי רוסיה הלבנה, ארשה שקלוב, קפוסט, מוהילוב. במקומות אלו העיירות קרובות יותר זו לזו, וכך יסתדרו על נקלה עם מצרכי אוכל ומקום ללינה בעבור החיילים היגעים. כך גם אתם תוכלו לעשות את חגכם בבתי היהודים בערים אלו".
ה'צמח צדק' סיים את דבריו בבקשה פרטית אל החייל:
"מלבד זאת, יש לי בקשה פרטית ממך".
החייל הזדקף על מקומו והניד בראשו לאות הסכמה.
ה'צמח צדק' הוסיף ואמר: "סמוך ובטוח אני שמפקד הגדוד יקבל את בקשתכם. אם כן, לפי חשבוני, תחוגו את הימים הראשונים של חג הפסח בשקלוב. בוודאי תלכו לבית הכנסת להתפלל תפילת חג. לאחר התפילה בוודאי יזמין אותך אחד מבעלי הבתים לליל הסדר ואף יציע לך להישאר ללון בביתו עד למחרת בבוקר.
"מבקש אני אותך, כי תלך לביתו לליל הסדר, אולם לא תלון בביתו אלא תלך לישון ב'בית המדרש הירוק', זה אחד מבתי המדרש הידועים בעיר. בימים האחרונים של פסח בוודאי כבר תגיעו אל העיר מוהילוב, ושוב תלך לבית הכנסת ובוודאי אחד מבעלי הבתים יזמין אותך לסעודת יום טוב וללינת לילה, הנה אחרי הסעודה תסרב לו ותלך ללון ב'לינת הצדק' [ה"הקדש"]."
החייל הנהן בראשו. דבריו של הרבי היו נשגבים מבינתו, אולם הוא שמר את הדברים בליבו, יצא מאת פני הקודש וחזר אל חבריו החיילים בבסיס הצבא וסיפר להם דברים כהווייתם.
החיילים הביטו זה בזה בהשתוממות. על פניו הרעיון נראה טוב, אולם לא ידעו מי החייל שיעז ללכת אל מפקד הגדוד ולומר לו שהצעתו אינה נכונה. הלוא בוודאי יקנוס אותם בעבור חוצפה כזאת. החיילים התווכחו ביניהם ימים ארוכים. אולם הזמן לקראת היציאה הלך וקרב, ולבסוף החליטו כי מאחר שהצדיק הדגול יעץ להם הצעה זו, אין להם ממה לפחד.
החיילים שלחו נציגות, וברעד בלתי מוסתר הציעו למפקדם לשנות את מסלול המסע בנימוקים שהורה להם הרבי. פניו של המפקד קמטו, והוא בחן את המפות שוב ושוב, ואכן מצא כי דבריהם נכוחים.
"בראוו", אמר להם בהתפעלות, ובו במקום הורה לשנות את תוואי הדרך ולעשותה דרך רוסיה הלבנה. החיילים היהודיים יצאו מעם פניו נרגשים ושמחים. הם עצמם לא שיערו כמה קל יהיה הדבר…
ב
גדוד החיילים העייף השלים חלק ראשון במסע הארוך והגיע לשקלוב בערב פסח, שעות ספורות לפני כניסת החג. לאור בקשתם של החיילים, נתן להם מפקד הגדוד חופש לשני ימי החג הראשונים.
החיילים מיהרו לרחוץ עצמם, להחליף בגדיהם, ובהתקדש החג הלכו כולם אל בית המדרש לתפילת חג.
אחר התפילה ניגשו בעלי הבתים איש איש לאנשי החיל והזמינו אותם לבתיהם לערוך עמם את ה'סדר' כדת וכדין. אחד מבעלי הבתים אירח בביתו את החייל השליח שנשלח אל הרבי.
בתחושה של דריכות עקב החייל אחר המאורעות. הוא הבין כי לא בכדי אמר לו הרבי סדר מפורט כיצד להתנהג, וכי דברים בגו. הוא שמר את הדברים בלבו והמתין להשתלשלות המאורעות.
בתום ה"סדר" וסעודת יום טוב, קם החייל ללכת בחזרה. בעל הבית קם ממקומו נזעק ונרעש: "הן הזמנתי אותך לא רק לסעודה אלא גם ללינה. כבוד גדול הוא לי אם תישן בביתי. איך אוכל לתת לך ללכת לדרכך?"
החייל הבליע חיוך, נענע ראשו בתודה לבעל הבית, ואמר כי הוא מצווה שלא ללון בבית מארחיו. בעל הבית פרס ידיו בהשלמה, וזה פנה ל"בית הכנסת הירוק" בעיבורה של עיר.
חושך שרר בבית המדרש, רק אור קלוש של נר התמיד הבליח מעט את החשכה והטיל צללים על הקירות. החייל נאנח לרווחה בעת שחלץ את נעליו ונשכב לישון באחד המקומות הפנויים.
פתאום שמע קול אנחה כבדה מפינת בית המדרש; אנחה השוברת חצי גופו של אדם. החייל זינק ממקומו. הוא לא שיער כי אי-מי נמצא בבית המדרש בשעה זו. הוא ניגש במהירות אל מקור הקול ופגש בצללית אדם על אחד הספסלים. הוא הביט בו מקרוב ושיער כי הלה אחד הקבצנים שרגילים לפקוד את המקום.
"מה לך מתאנח?" שאל החייל את הקבצן המתייסר.
הקבצן הניף יד גרומה בביטול. "אח, חייל גיבור ואמיץ אתה, ומה תעזור לי אם אספר לך? לך לישון ושנתך תערב לך".
מקולו של הקבצן ניכר כי אדם מבוגר הוא, סובל ונדכא.
החייל חזר למקומו כדי לנסות להירדם, אולם אנחותיו של הקבצן הזקן שהדהדו בחלל בית המדרש נגעו לליבו. שוב קם ממשכבו וניגש אל הזקן והפציר בו לספר על מה הוא נאנח. רק לאחר הפצרות מרובות ניאות הקבצן.
"אפרים שמי, וכל חיי התפרנסתי ממלאכת החייטות והייתי בעל נכסים.
"לאחר שנות נישואין רבות התאלמנתי פתאום. רעייתי, אשת נעוריי, עזבה אותי לאנחות. זמן-מה לאחר מכן הציעו לי שידוכין עם אישה צעירה לימים. ניפגשנו ומצאנו חן זה בעיני זה ונישאנו.
"שבועות מספר חיינו באחווה ושלום אלא שבאחד הימים הגיעה כאן לעיר חברת נגנים צוענים. רעייתי התיידדה עם אחד מהם, ואשקע שמו, ואני לא ידעתי מכך. פעם אחת, כשלא שהיתי בביתי, לקחו השניים את כל הוני ורכושי וברחו מן העיר. אם אין די בכך, כל הנושים בי הפקיעו ממני את ביתי וחצרי תמורת חובם, וכעת נותרתי ללא אישה וללא רכוש ובית. אין לי אפילו פרוטה כדי להחיות את נפשי, וכל זאת בעטייה של אשתי הסוררת וּואשקע הרשע".
לבו של החייל נחמץ בקרבו בשמעו את הסיפור המרעיד. הוא החל לנחם את הקבצן הקשיש בדברי נוחם ומרגוע. לבסוף אף הציע לו "כיוון שאני הולך עם הגדוד שלי מעיר לעיר במסגרת האימונים שאנו עורכים, מזדמן לנו להיות בערים וכפרים רבים. אם תתאר לי את דמותה של אשתך ושל אותו צועני, אולי ייקל עליי להכיר אותם באחד המקומות שאזדמן אליהם ואוכל לעזור לך במשהו".
שוב גנח הקבצן הקשיש אנחה עמוקה. "אח, סיכויים קלושים אלו".
החייל לא הרפה והמשיך להפציר בו עד שהקשיש תיאר לו את מראה פניהם ואף הוסיף סימני זהות ברורים.
ג
מיד לאחר שני ימי החג הראשונים, המשיך גדוד החיילים לדרכו במסע האימונים. בערב שביעי של פסח הגיעו החיילים אל העיר מוהילוב שעל שפת נהר הדנייפר.
גם הפעם נתן מפקד הגדוד לחיילים היהודים שני ימי חופש בימי החג. שוב חזרו המאורעות על עצמם. לאחר התפילה הזמינו בעלי הבתים בקהילה את החיילים להתארח בביתם. החייל, מיודענו, אף הוא הוזמן לאחד הבתים לסעודת חג הגונה ודשנה.
לאחר הסעודה הלך ללון ב"לינת הצדק", על פי הוראת הרבי, כפי שנהג בלילה הראשון של פסח.
חיש קל נפלה על החייל תנומה עמוקה, והוא שקע בשנת ישרים.
בשעת לילה מאוחרת התעורר בבהלה לשמע רעש עצום. החייל זינק ממקומו בבהלה. עד מהרה הבחין בחבורת אנשים שמשוחחים ביניהם בקולות רמים וגסים. כמעט שב ל'מיטתו' כשפתאום צדו עיניו את דמותו של אחד האנשים. הוא הביט בו במבט ממושך, והוא חש כי זה הצועני שעשק את הקשיש מן העיר שקלוב. חשדו התחזק כשראה כי הלז ניגש אל אישה צעירה שישבה מן הצד והחליף עמה דברי שחוק.
כשהתבונן בדמותה, הבין כי זו רעייתו הצעירה של האיש, והיא זו שגנבה ממנו את ממונו.
בשעת בוקר מוקדמת קם מ'מיטתו' ורץ במהירות אל ביתו של רב העיר מוהילוב ועורר אותו משנתו. הוא ביקש את סליחתו על ההקצה קודם עלות השחר וסיפר לרב את כל השתלשלות המאורעות שחווה.
הרב הבין כי לא דבר ריק הוא ונחפז להתלוות לחייל לביתו של שר המשטרה במוהילוב ולספר לו דברים כהווייתם. המפקד, שרחש כבוד רב לרבה של העיר, מיהר לשלוח זוג שוטרים כדי שיאסרו את צמד הנוכלים. שעה קלה לאחר מכן ישבו השניים מאחורי סורג ובריח.
מיד לאחר חג הפסח שלח הרב לקרוא לקבצן הקשיש משקלוב, וזה הזדרז להגיע למוהילוב, שם הכיר את האישה והצועני הגנב. לאחר הסכמה משותפת העניק הקשיש לאישתו גט פיטורין, וכל רכושו הוחזר אליו עד הפרוטה האחרונה.
כעת הבין החייל כמה רחוקה ושמימית היא ראייתו של הצדיק רבי מנחם מענדל מליובאוויטש, ה'צמח צדק', שראה וצפה הכול מראש.