הבעל-שם-טוב ציוה פעם את תלמידיו לרתום את הסוסים ולצאת עמו לדרך. זמן קצר אחרי שהחלו לנסוע, הורה הבעש"ט לעגלון לעצור את הסוסים והוא ותלמידיו ירדו מן העגלה.
הם פגשו זקן אחד הנושא שני דליי מים, וכאשר הבעש"ט שאל לשלומו, נענה הזקן מתוך שברון לב: "זקן הנני, ואף על פי כן אני חייב להמשיך בעבודתי המפרכת.
לפעמים, בעת נשיאת הדליים הכבדים, אני נתקל באבן, מועד וכל המים שבדליים נשפכים. אז נאלץ אני לשוב ולמלאותם מחדש. יש לי ילדים, ב"ה, אך אין להם יותר מידי זמן עבורי", סיים באנחה. הבעש"ט ברכו והם שבו הביתה".
שבועות אחדים חלפו, והבעש"ט ציוה שוב לרתום את הסוסים כדי לצאת לאותו מקום בדיוק. הוא ותלמידיו ירדו מן העגלה, ושוב פגשו את הזקן ההוא.
כאשר הבעש"ט ברכו לשלום ודרש בשלומו, ענה האיש בפנים שוחקות: "תודה לא-ל, מרויח אני את מחייתי כשואב מים. אף כי זקן הנני ורגלי כושלות לפעמים – מה שגורם למים להישפך מתוך הדליים – הנני שמח ומודה לה' על שיש בכוחי לשוב ולמלאותם שנית. יש לי ילדים ב"ה ולמרות שהם עסוקים עם עצמם, אני שמח שהם מקדישי גם לי מעט מזמנם".
הסביר הבעש"ט לתלמידיו:
חכמינו ז"ל לימדונו כי "אדם נידון בכל יום – בכל שעה", ובמקום אחר נאמר כי "אדם נידון בראש השנה". כיצד מיישבים שתי אמירות מנוגדות אלו?
מזונותיו של אדם אכן קצובים לו מראש השנה לכל השנה. יחד עם זאת יש פסק-דין מלמעלה הקובע כיצד ובאיזה אופן יקבל האדם את חלקו – האם בפנים זועפות ומתוך כעס, או בסבר פנים יפות. פסק-דין זה נקבע בכל יום [והוא תלוי בזכויותינו].
משום כך, ראינו כי בשתי הפעמים הגיב הזקן בשתי דרכים שונות.
