אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

פולחן התמוז ותרבות הדכאון

פולחן התמוז ותרבות הדכאון

כידוע, שמות החודשים של הלוח העברי – תשרי, חשון, כסלו וכו' – אינם בעצמם עבריים. מקורם בבבל ובזמן שעם ישראל גלה שם הוא אימץ ו'גייר' אותם. מבין שמות החודשים, מפתיעה במיוחד היא הסכמתה של היהדות לקבל את השם 'תמוז'. מדובר בשמו של אליל מרכזי במיתולוגיה המסופוטמית, שבתקופה מסוימת הבבלים אף הציבו צלם שלו בבית המקדש – חילול הקודש הנורא מכל. כיצד זה הסכימה היהדות, שיותר מכל באה להלחם בעבודת האלילים, לקבל את המלה תמוז כשם אחד מחודשיה?

 

ספיחת יסוד זר ולכאורה שלילי לתוך התורה פירושו, שהתורה אינה רואה אותו כרע בתכלית אלא מזהה בו נקודה אמיתית וטובה. בלשון הקבלה והחסידות, בעולם הקליפות יש ניצוצות של קדוּשה שניתן, בכלים של קדוּשה, לפדות ולהעלות לשורשן. העלאת ניצוצות זו נקראת 'תיקון', ומגלמת את הדרך להתמודד עם דברים שליליים באופן עמוק: במקום לפסול אותם ותו לא, לאתר את שורשם הרוחני ולהצמיח ממנו גרסא מתוקנת שלהם.

 

בחירתה של היהדות לאמץ את המלה תמוז פירושה שניתן וצריך לעשות תיקון לפולחן התמוז, ובהרחבה, לאלילות בכלל. איפה שהוא, איך שהוא, מוכרח להיות איזה יסוד אמיתי למשיכה האנושית לאלילות, והתבוננות בפולחן התמוז היא המפתח לגלותו.

 

סוחט הדמעות הראשון

 
מהו מיתוס התמוז? כמו כל מיתוס, יש לו גרסאות רבות, כולל אחת שמביא הרמב"ם במורה נבוכים. לכל הגרסאות מוטיב מרכזי משותף: התמוז היה אל שמת, ושמדי שנה בראש חודש תמוז יש לעלות למקדשו ולספוד לו. לפי גרסת הרמב"ם הוא נרצח "הרג משונה" בידי מלך רשע, לפי גרסאות אחרות בידי אשתו; לפי חלק מהגרסאות הוא בעצמו אל השאול ולפי אחרות מגלם את הטבע ש'מת' בקיץ וחוזר לחיים בחורף; אך בכולן הוא מת ומותו מעורר קינות והספדים רבים.
 
פולחן התמוז מוזכר פעם אחת בספר יחזקאל: "ויבֵא אֹתי אל פתח שער בית ה'... והנה שם הנשים ישׁבות מְבַכּוֹת את התמוז" (יחזקאל ח, יד). מה בדיוק ראו הנשים שגרם להן לבכות? ובכן, צלם התמוז היה מיוחד במינו, ועשה שימוש מעניין בפירוטכניקה עתיקה: הוא היה פסל חלול עם עיני עופרת, שהוסק מבפנים עד שהעופרת זלגה על לחייו, יוצרת בכך רושם של דמעות. התמוז בוכה, הסבירו כהניו, בתחנונים שיביאו לו מנחות וקורבנות. למותר לציין ש'בכי' התמוז פרט בהצלחה רבה על רגשי ההמון, בעיקר הנשים כאמור, ורבים היו עולים אליו, מקוננים עליו ומביאים לו מתנות.
 
מה מתרחש בעומק הפולחן הזה? דומה כי התמוז לא היה אלא האבטיפוס של הגיבור הטרגי, ה'כוכב' של טרגדיה פופולרית בימים שעוד לא היה תיאטרון. אכן, יש לשער שפסל התמוז הנציח אותו צעיר ויפה, ושעדת ה'מעריצים' שהיתה עולה אליו לשחזר את סיפור מיתתו עברה מעין קתרסיס – זיכוך רגשי כתוצאה מהזדהות עמו וחמלה כלפיו.
 
החויה הרגשית שהעניק פולחן התמוז הושגה במניפולציה זולה במיוחד, 'עבודה בעיניים' באמצעות דמעות הוליוודיות מלאכותיות. אפשר לומר שפולחן התמוז היה 'סוחט הדמעות' הראשון בעולם, תרתי משמע. אך האם הדברים כה שונים בטרגדיות המתוחכמות וה'גבוהות' יותר? אף הן, בדרכיהן, רוקחות עלילה ומגוללות אותה באופן המציף את הנפש, שלא מבחירתה, בתהומות של רגש ממכר. התמוז הוא אבן היסוד של תרבות הטרגדיה, המגלמת באופן קיצוני את האופן בו היא מייצרת עצב באופן מלאכותי (אכן, עצם המלה "עצב" היא אחת המלים במקרא לאליל).

 

דור דור ותמוזיו

 

אלילות התמוז חלפה מן העולם, אך הדיה ממשיכים להתגלגל בפרוזדור ההיסטוריה. לאחר הטרגדיות היווניות, הגלגול המובהק הראשון של התמוז הוא כמובן הנצרות. המיתוס הנוצרי נושא קוי דמיון עזים לפולחן התמוז: במרכזו עומד 'משיח' מת, שהוצא להורג בהרג משונה וקם לתחיה, המוצג לרוב כדומע, ושחסידיו נדרשים לחוות עמו את ייסוריו ומיתתו (עד כדי הזדהות פיזית ממש בטקס המיסה הקתולי).

 

גלגולים נוספים של התמוז חיים ובועטים בדורנו אנו, בחברה החילונית המודרנית. מעבר לתחיה מחדש של הטרגדיה כפשוטה במאות השנים האחרונות, התרבות המודרנית עומדת כולה בסימן הצגת המציאות כשבורה וסתמית. למעשה, בחוגים אינטלקטואלים רבים דומה כי זה מכבר התבססה ההנחה, שעל מנת שיצירה אמנותית תחשב מתוחכמת עליה להיות טרגית באופן כלשהו, להציג את החיים כחסרי פשר, ואם מישהו בוחר לבטא רגש אופטימי או חדור אמונה ביצירתו, הרי שזו כבר אמנות 'נמוכה'.

 

התרבות הפופולרית נוטה להיות קלילה ושמחה יותר, אך דוקא בה מתגלה התמוז ביתר שאת. הכוונה היא לפולחן האישיות הנרקם סביב 'אלילי נוער', בפרט לאחר מותם. דיוקניהם של כוכבים כאלויס פרסלי, ג'ים מוריסון, ריוור פניקס ועוד, מתפקדים כגרסאות חדשות של צלם התמוז, והדמעות שמזילים הרבבות העולים לקבריהם הם אותם דמעות שנשרו למרגלותיו (היום כמו אז קהל היעד העיקרי הוא נערות שסבלו של האליל הכי נוגע ללבן).

 

בימים אלו ממש הצטרף לרשימה זו כמובן מייקל ג'קסון, שהנצחתו הרשמית מבוימת במיטב מסורת פולחן התמוז כדי להביא את מעריציו לדמעות. אכן, במקרה של ג'קסון הדמיון בין שלל ניתוחיו ועיוותיו המהונדסים לבין הדמעות המלאכותיות של התמוז מצמרר ממש, עושה בכך את "מלך הפופ" למועמד הראשי לתמוז של דורנו (הוא אפילו נפטר בג' תמוז!).

 

אם הנצרות, האמנות המודרנית והערצת הכוכבים אינן נוגעות לכם, שימו לב שאלילות התמוז יכולה להתגנב גם לתוך נפשנו פנימה. אכן, דוקא האינדיוידואליסטים שביננו, המתפתים הכי פחות להשתחוות למושאי הערצה חיצוניים נוטים יותר מכל לברוא לעצמם דימוי עצמי טרגי ובאופן לא מודע להתחיל לסגוד לו. כאשר אדם מספר לעצמו שחייו רעים, שוקע לרחמים עצמיים ומחכה לרחמיהם של אחרים – הוא למעשה מפסל בתוכו דיוקן עצמי בדמות התמוז, מייצר את דמעותיו שלו ומשתעבד לעבודת אלילים עצמית.

 

ובחרת בחיים

 

כאמור לעיל, אימוץ השם תמוז לחיק היהדות פירושה שניתן לתקן את משיכתנו לגיבורים טרגיים. ובכן, בתור שלב ראשון עלינו לקרוא לתרבות הטרגדיה והדיכאון בשמה: סוג של עבודת אלילים שבאה לסחוט מאיתנו רגשות שטחיים (ועל פי רוב גם לא מעט מזומנים). ישנו עצב עמוק ואמיתי, אך לא אותו מעוררת תרבות הדיכאון. היא מייצרת רגשות מלאכותיים שכל תפקידם הוא שנתמכר אליהם, ושנשקע ביאוש כך שנזדקק להם שוב ושוב.

 

כפי שהאמונה באליל היא גזירתה של פיסת מציאות אחת והאלהתה, כך גם תרבות הדכאון מבודדת חוויה נפשית אחת, מקרינה אותה על מסך ענק ויוצרת את האשליה שזו האמת במלואה. זיהויה כאליל בא לנער אותנו מההשתעבדות אליו ולהזכיר לנו, שכמו שבחרנו להאמין בו אנו יכולים לבחור להאמין בבורא טוב ומיטיב המנהל את העולם בהשגחה: "החיים והמוֶת נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). זו בחירה והיא בידינו.

 

זהו שלב אחד, אך הוא אינו מספיק. אף כי הוא מנפץ את אלילי העצב, הוא מסתכן ביצירת חיים שכליים וקרירים עם נטיה לאופטימיות זולה – אליל עם חיוך מלאכותי במקום דמעות מלאכותיות. בעולם שסתם בוחר בחיים וזהו, כל מי שקצת רגיש לעומקי המציאות יביט בהוריו ובמוריו החייכנים, המרצים לו על שמחה וחיוביות, ויזהה שיש כאן שקר, משהו שמדבר על חיים מבלי להדהד את תהומות החיים. אם לא יהיה מענה עמוק ואמיתי לרגש שלו, הרי שהוא שוב ימצא מקלט בחיק גיבורים תמוזיים למיניהם.

 

ואמנם, לפי היהדות, הבחירה בחיים היא מורכבת מכפי שנדמה. ברגע הראשון נראה שהיא מהווה מעבר מעולם סגור ועצוב לעולם נברא, מושגח ומלא תקווה. אך התלמוד (מסכת חגיגה ה, ב) עושה הבחנה מדהימה בין שני מישורים של גילוי אלוקות – 'חדריו החיצוניים' של הבורא לעומת 'חדריו הפנימיים'. כלפי חוץ, מוסבר שם, מפגין ה' "עוז וחדוה", כלומר אופטימיות שמחה; אך על המתרחש ברשות היחיד שלו נאמר "במסתרים תבכה נפשי" – ה' בוכה על הגלות והשבר של העולם.

 

נשיאת הפכים זו היא דגם-חיקוי עבורנו: אף אנו, בבוחרנו בחיים, צריכים להשליט על עצמנו שמחה בתור קומת-קרקע ומסגרת עבודה, לא כרגש הפנימי ביותר. השמחה צריכה להיות מנוף להעלאה ותיקון של העצב, מעצב חיצוני המופנה כלפי עצמנו (pity ובעיקר self-pity) לעצב עמוק ונסתר יותר, הלובש צורה של אכפתיות ורצון להיטיב עם הזולת (compassion): "במסתרים תבכה נפשי".

 

רעיון זה מומחש בידי גימטריה יפהפיה. במקום אחד בספרי הקבלה מוסבר ששני רבדי הנפש הגבוהים ביותר מכונים 'חיה' ו'יחידה'. במקום אחר מסבירה הקבלה כי הלב השלם מכיל בו-זמנית את הרגשות 'בכיה' ו'חדוה'. והנה, חיה, הנמוך מבין שני הרבדים, שווה בגימטריה חדוה, ואילו יחידה, הרובד הגבוה יותר והפנימי יותר, שווה בכיה: העצב גבוה בשורשו מהשמחה.

 

ממלך הפופ לדוד המלך

 

מכיוון שהתמוז מגלם לא רק את הטרגדיה אלא גם את הנטיה לסגוד לאליל, המהלך שהבאנו כאן לא יהיה שלם ללא כמה מלים אודות תיקון פולחן ההערצה.

 

הרעיון כי ניתן לתקן את הנטיה להעריץ כוכבים פירושו, בפשטות, כי עצם הרצון במודל חיקוי אינו שלילי, אלא יש לנתבו כראוי. במקום גיבורים שקועים בעצמם ועטויי הילה טרגית, עלינו לחפש דמות שמצד אחד הכריעה בבירור לטובת דרך חיים חיובית ושמֵחה, ומצד שני חוֹוה את צער העולם – ראשית של העם היהודי כולו, ובהרחבה של האנושות הבריאה כולה – ומשתמשת בו כדלק לצאת החוצה ולשפרו.

 

כתוב ש"זה לעומת זה ברא אלהים". לכל 'מלך פופ' אלילי ומוחצן יש גרסא מתוקנת ופנימית, הרחוקה כמרחק מזרח ממערב מגינונים מנופחים של המלכה עצמית, אלא מגשימה באמת, במסירות ובצניעות תכונות מלכותיות. כאלה היו מנהיגינו הגדולים כדוגמת דוד המלך, שהיה מסוגל לרקוד עם פשוטי העם, לחבר את מזמורי התהלים, להודות על חטאיו ולהעיד על עצמו "והייתי שפל בעיני". חודש תמוז הוא זמן לחפש את דוד המלך של עידננו.

 
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

סיורי סליחות בצפת העתיקה
סיורי סליחות בצפת העתיקההקסם שבסמטאות
לפרטיםלחצו כאן