אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

טיפול במצב של "עיבור" נפשי

טיפול במצב של "עיבור" נפשי
מצבים ושינויים רבים צריך לעבור האדם בהתפתחותו הרוחנית, וככל שמתפתח יותר הרי הוא מחובר יותר אל עצמיותו ומגלה יותר את מהותו הפנימית. אלא שככל דבר שלם, גם התפתחות האדם צריכה להיות בסדר מסודר, ובסולם דרגות ערכי. 

הכרת סולם ההתפתחות הינה דבר נצרך והכרחי לעבודה הרוחנית של האדם. אדם לא יכול להתקדם באמת ברמתו הרוחנית אם ירמה או יטעה את עצמו במקומו הרוחני בו נמצא. כיון שכל התקדמות אמיתית צריכה להיות בסדר השלבים שבסולם ההתפתחות, ולפי ההוראות המתאימות במיוחד לשלב בו נמצא.

הדברים נכונים עשרת מונים כשמדברים על טיפול ועזרה להתפתחותו הרוחנית של הזולת. תנאי עיקרי ומוכרח בכל השפעה וטיפול היא הכרה מדויקת של מצבו הרוחני של המטופל, וזיהוי מדויק של השלב ההתפתחותי בו הוא נמצא.

אל כל שלב בסולם ההתפתחות, היחס ודרך הטיפול הינו שונה לחלוטין. תרופה ועצה שלשלב אחד מהווה הצלה וסיוע יכולה ליצור נסיגה והרס אם תופנה אל המטופל הנמצא בשלב אחר ברמת ההתפתחות. ועל כן חייב המטפל והמשפיע ללמוד היטב את הכללים והשלבים השונים ברמות ההתפתחות ודרכי הטיפול והיחס הנכון אל כל שלב מהם.

ישות מול ביטול

המדד העיקרי המבואר בחסידות לרמות ההתפתחות הפנימית של האדם הוא המעבר בין הרגשת ישות לביטול. ככל שהאדם מרגיש יותר את מציאותו החיצונית הנקראת ישות, הרי הוא מנתק את עצמו מפנימיותו וחוסם את עצמו מהתפתחות פנימית, וככל שהוא יותר בביטול הרי הוא מממש בצורה אמיתית את מעלותיו כאדם ומתחבר יותר לחיים אמיתיים. 

ההסבר לכך הוא, שהמשמעות העמוקה של ביטול אינה חוסר הערכה עצמית, דהיינו תחושה של שפלות ונמיכות הרוח, אלא ההכרה שכל מעלותיו וכישרונותיו ניתנים לו מלמעלה. לא הוא עשה את עצמו, וממילא כל מהותו היא מה שניתן לו מהבורא. 
לכן על-ידי תחושת הביטול נפתחת תודעת האדם להכיר את מעלותיו וערכו העצמי האמיתי, דהיינו, לא מה שהשיג, אלא מה שהוא מצד עצמו כמו שהבורא ברא אותו. 

ארבע עולמות

בתורת החסידות מתוארים הרמות השונות שביחס הזה שבין ישות לביטול כסולם בין ארבע שלבים, המכוונים גם כנגד ארבע העולמות - אצילות בריאה יצירה ועשיה. וכל שלב בסולם מבטא מצב שונה של התפתחות ותודעת האדם, הנותן לנו מדד כמה נמצא האדם בבעיה התפתחותית ומהי הדרך הנכונה לטפל באותו מצב ורובד בו נמצא. 

הנשמה האלוקית הנמצאת אצל כל אחד עוברת תהליך של ירידה בעולמות הרוחניים, וכפי שאומר היהודי בתחילת יומו - נשמה שנתת בי טהורה היא (אצילות) אתה בראתה (בריאה) אתה יצרתה (יצירה) ואתה נפחת בקרבי (עשיה) - וכיון שכל נשמה עוברת תהליך זה, הרי בכוחה להתעלות ולהתפתח פנימית בכל ארבעת שלבי הסולם של עולמות אלו. 

ככל שהעולם נמוך יותר הרי מורגשת בו יותר 'מציאות' - כלומר, הרגשת בעייתית של ישות וחוסר ביטול לאלוקות, ובסדר הזה: 

עולם העשיה - רובו רע ומיעוטו טוב (מציאות פרטית)
עולם היצירה - חציו טוב וחציו רע (מציאות כללית) 
עולם הבריאה - רובו טוב ומיעוטו רע (אפשרות המציאות)
עולם האצילות - כולו טוב (אפיסת המציאות) 

מדד זה בין ישות לביטול שבארבע העולמות מתבטא גם ביחסי הגומלין שבין הנפש האלוקית והנפש הבהמית. מי מנהל את מי וכמה אחד שולט על השני, ועל פי רמת השילוב והיחס בניהם הזה נובעים הבדלי הדרגות. 

בדרגה של עולם העשיה יש נגיעה של הנפש האלוקית אך מה שמורגש בעיקר היא הנפש הבהמית. בדרגת עולם היצירה הנפשות שקולות ומשפיעות בשווה על האדם. בדרגת עולם הבריאה יש התגברות של הנפש האלוקית אך יש גם השפעה מועטת הבאה מהנפש הבהמית. ובדרגת עולם האצילות יש מהפך מוחלט, הרע התהפך להיות טוב. 

עיבור, יניקה, גדלות

ארבע דרגות אלו נקראות בחסידות גם בהגדרות הבאות - עיבור, יניקה, גדלות.

עיבור - כעובר במעי אימו, שאין לו מציאות אמיתית בפני עצמו וכל מציאותו מה שכלול באימו. וזה מבטא מצב רוחני שהנפש האלוקית כלל לא מפותחת ומעוברת בתוך הנפש הבהמית לגמרי. הביטוי הנפשי של מצב זה הוא התרכזות מוחלטת של האדם בעצמו וחוסר יכולת אבסולוטית להסתכל על המציאות שמחוצה לו. מצב זה הוא כנגד עולם העשיה.

יניקה - כתינוק היונק, שכבר ניכר כמציאות נפרדת אך זקוק לאימו ותלוי בה. וזה מבטא שהנפש האלוקית כבר מורגשת אך תלויה עדיין בנפש הבהמית. הביטוי הנפשי של מצב זה הוא יכולת לראות גם את המציאות שמחוצה לו אלא שזה עצמו עדיין מתוך משקפי ה'אני' ולא כהסתכלות אובייקטיבית. מצב זה הוא כנגד עולם היצירה. 

גדלות - כאחד שכבר גדל והתפתח לאישיות עצמאית. וזה מבטא שהנפש האלוקית כבר קיימת בזכות עצמה ומבטאת את עצמה כראוי. הביטוי הנפשי של זה הוא יכולת לצאת ממציאות האגו והאנוכיות ולהסתכל על המציאות בצורה נכונה ואמיתית, אלא שבזה עצמו יש גדלות ראשונית שכנגד עולם הבריאה, ויש גדלות עליונה שכנגד עולם האצילות, וכפי שיבואר. 
בהבא לקמן ננסה לפרט את מצב ה'עיבור' הרוחני, ודרכי ההתמודדות איתו.

מרוכז רק בעצמו

מצב העיבור בנפש הינו המצב בו הנפש לא מפותחת כלל ונמצאת ברמה הכי ירודה שלה. במצב בעייתי זה האדם מרגיש הרגשה שאיננה נכונה הן בחוויית עצמו והן בחוויית הזולת.

בחוויית הזולת - הוא מרוכז ורואה רק את עצמו וכלל לא מבין ומרגיש שיש גם מציאות זולתו. כל מציאות השני לא נחוות אצלו כמציאות עצמאית אלא רק מה הוא מסוגל לקחת ולקבל ממנה. הוא נמצא בדרגה של אפס קשר ויחס חברתי, וכל קיום הזולת הוא שהוא יכול לקחת ולנצל אותה. 

בחוויית עצמו - הוא מרוכז בעצמו בצד אחד של עצמו בצורה מאוד קיצונית ולא רואה כלל את הפן האחר. לדוגמא, הוא מרגיש רגשות מאוד שלילים של אשמה כלפי עצמו, שהוא חסר ערך וכדומה, והוא כל כך מזדהה עם רגשות אשמה אלו שבכלל לא מבין ומרגיש שיש בו גם מעלות וצד נוסף של עצמו. או בכיוון ההפוך - הוא מרגיש שהוא מושלם לגמרי ומתכחש לגמרי לחסרונות הקיימים בו.

אף שהאדם נולד במצב של עיבור, כלומר התרכזות מרובה בעצמו, הרי באופן טבעי נדרש ממנו לעבור תהליך חינוכי של גדילה והתחברות למציאות ולא להישאר באותו מצב ילדותי ותינוקי של עיבור, שהוא מלא אנוכיות וישות החוסמת אותו מלראות את עצמו והסביבה בצורה קצת יותר מציאותית אובייקטיבית. ולכן אדם שלא עובר תהליך זה של יציאה מהעיבור ומעבר ליניקה (כפי שיבואר) הרי הוא נמצא במצב בעייתי הזקוק לטיפול רוחני מתאים.

ביטוי המעט טוב

למרות התיאור הקודר של מצב העיבור, הרי גם בתוך מצב זה יש הבזקי אור חיוביים. הדבר יובן על פי הנזכר לעיל, שמצב העיבור הוא כנגד עולם העשיה שבו רובו רע ומיעוטו טוב. וממילא מובן שגם ברובד העיבור יש מעט טוב המעורב בו. מקור ושורש טוב זה הוא מדרגת המקיף של הנשמה שתמיד נשארת טהורה ושלמה, למרות שבתודעה הגלויה הרי הוא מרגיש את עצמו במצב הפוך לחלוטין. 

ה'מעט טוב' יכול להופיע בשתי אופנים: 

האופן הראשון - הבזקי מחשבות שעולים לו בראש, המנוגדים לאותה חסימה פנימית של התרכזות מוחלטת בעצמו. בלשון חכמים - "רשעים מלאים חרטות", כלומר, למרות שהגדרת אישיותם היא "רשעים", המבטא מצב שלילי בעייתי, הרי הם מלאים חרטות, מחשבות טובות שעולים להם בראש. אף שמחשבות אלו אינם חזקים דיו כדי לגרום להם לשנות את מעשיהם ולצאת מהסבך הבעייתי בו הם נמצאים.

ובהמשך לדוגמא דלעיל, על האדם המרוכז ברגשות האשמה השלילים, הרי יתכן שעולים לו מחשבות מידי פעם, אולי בכל זאת אנשים צודקים שיש בי גם ערך חיובי וטמונים בי גם דברים טובים וכדומה, אבל הבזקים אלו המגיעים מהצד המקיף שבנשמה לא מצליחים להשפיע עליו בפנימיות. הוא עדיין מתייחס אל עצמו ממקום של עיבור. 

האופן השני - פעולות מעשיות המנוגדות להרגשתו ותודעתו האנוכית. כלומר, אף שכל תודעתו מלאה בהרגשת עצמו והתרכזות בעייתית במקום של 'קטנות', הרי הוא מסוגל (בכח השפעת המקיף של נשמתו) לכפות את עצמו בקבלת עול לעשות מעשה בפועל המבטא התפתחות נפשית שאליה לא הגיע עדיין. אבל כיון שקיים בו נפש אלוקית, הוא יכול לנגוע באופן כזה שהוא יעשה בפועל מעשה למען השני, מתוך מקום של הכרח פנימי.

וכמו אחד שהוא 'אנוכי' לגמרי וחושב רק על עצמו, ובכל זאת מידי פעם הוא מכריח את עצמו לעשות מעשה של חסד ונתינה לזולת. ולמרות שבתודעתו לא מבין ולא מרגיש למה צריך לעשות את זה, הרי כך בפועל הוא עושה. המעשה עצמו הוא נכון וראוי אך לא יוצא מתודעתו הפנימית.

וכיון שדרגת העיבור היא כנגד עולם העשיה, הרי המעט טוב שהנמצא בו מתבטא דוקא במעשה בפועל ללא שינוי פנימי. 

הסיבות לשקיעה במצב ה'עיבור'

כדי לדעת כיצד מתמודדים נכון עם מצב של עיבור ומצליחים לצאת ממנו, יש לבאר קודם מהם הסיבות שגרמו לאדם לשקוע במצב של עיבור. 

זה עצמו שיש לאדם תחושת אגו והתרכזות מוגברת בעצמו, אין זה כל כך פלא, שהרי רוב בני אדם נולדים עם טבע אנוכי, וכל תינוק או ילד חושב בעיקר על עצמו ורק על עצמו. אבל באופן טבעי אמור האדם לעבור במהלך שנות גדילתו למצב של יניקה, גם ללא עבודה עצמית מיוחדת. ולכן אדם שנשאר שקוע ותקוע במצב של עיבור ולא מצליח להתפתח רוחנית לעבר מצב היניקה, הרי יש לברר ולבדוק מה הסיבות שגרמו לזה וכיצד משנים מצב זה. 

אפשר לחלק את זה לשלשה סיבות כלליות, הגורמות למצב העיבור:

הסיבה הראשונה - הרגל הנהפך לטבע. הוא התרגל במשך זמן ארוך להתנהגות שלילית אנוכית, עד שהרגל זה נהיה כטבע שלו. הוא טבוע (מלשון טבע וטביעה) בתוך ההרגל הבעייתי ולא רוצה או יכול לצאת מזה כי ההרגל שולט עליו לחלוטין. 

ההרגל המגונה יכול להיות מחמת דוגמא אישית וחינוך לא טוב שקיבל בביתו, וכמו אחד שראה את ההורים שלו צועקים ורבים כל הזמן אחד עם השני, הרי מצב זה נחקק בו ולעיתים יהיה לו מאוד קשה לצאת מזה, ולא להתנהג ככה בעצמו. או שנחשף לסביבה לא טובה והושפע ממנה בחזקה, או שראה התנהגות מסוימת שלילית במשך זמן ארוך והיא נחקקה בו. 

ההרגל גם יכול להיות פינוק יתר שהרגיל בו את עצמו, וכעת הוא לא מסוגל להשתחרר מזה. או לחילופין, הרגל לקבל ביקורת ויחס שלילי, ואז נפשו גם מתבטאת במקום של גבורה ושלילה. 

וזה מלמד אותנו את החשיבות הנכונה לחינוך טוב, והקניית הרגלים חיוביים, כי בכוחם האדם יוכל לצאת ממצב האגו הטבעי , והם יתנו לו את הכלים להתחברות נכונה למציאות מבלי שיהיה שקוע רק בתוך עצמו.

הסיבה השניה - טבע מולד. ישנם שנולדו בטבע מולד בעייתי הגורם להם להתרכזות יתר בעצמם. ועל דרך כאלה שנולדים עם נטייה למרה שחורה או מרה לבנה. הטבע המולד ישלוט עליו אם לא יעבור תהליך חינוכי להתגבר ולשנות טבע זה. 

הסיבה השלישית - חוויה טראומטית. ישנם מצבים שאדם נולד בטבע רגיל לחלוטין ואף קיבל חינוך טוב והורגל בהרגלים חיוביים, אלא שחווה פעם אחת חוויה מאוד קשה שהיתה מעבר לגבולות הקיבול שלו והיא שינתה והטביעה בו מצב פנימי בעייתי. 

חוויה שהאדם מסוגל להכילה, הרי היא לא משנה אותו באופן מהותי והוא נשאר בערך כפי שהיה קודם. כמה שהאדם יותר מפותח ויש לו יותר כלים פנימיים להכיל את אותו מצב הרי הוא מזדעזע פחות ובסופו של דבר זה מסתדר עם המציאות שלו. אך כשחווה חוויה שגדולה מידי על כלי הקיבולת שלו, וכמו חוויה גדולה של השפלה או כאב רב, הרי חוויה זו מכניסה את האדם לטבע חדש וסגור, וכאילו נכנס בו רובד בלתי נשלט באותו תחום שלא יכול להתפתח וכמה שהחוויה היא יותר שלילית הרי בדרך כלל היא תטביעה מצב פנימי שלילי בעייתי. 

(לפעמים יש מצב שאדם עבר חוויה מאוד גדולה וקשה וזה גרם לו לתוצאות חיוביות, לדוגמא ע"י שחווה חוסר בנתינה ואהבה, הרי נהיה רגיש לזה וזה גרם לו להפוך לאיש חסד מופלא, במקרה כזה הרי בסופו של דבר החוויה הוציאה אותו מהמקום שלו למקום נעלה הרבה יותר של התחשבות בזולת ויציאה מהאני. ויכול להיות אדם אחר שעבר חוויה דומה וזה גרם לו רק להתרכז בתוך עצמו ובבעיותיו ולרחם על עצמו ולהישאר תקוע באותו מצב פנימי בעייתי)

להאמין בטוב המקיף ולגלותו

על אף המצב הבעייתי והקשה בו שרוי האדם הנמצא בדרגת העיבור, שלא רואה את המציאות בצורה נכונה ומרוכז רק בעצמו בצורה בעייתית (לפחות בתחום מסוים), בין אם זה מחמת הרגל סביבתי, טבע מולד, או חוויה קשה מבלי כלים להכילה, הרי חובה עלינו להאמין שאפשר לצאת ממצב זה.

מאוד קל ומפתה לראות את המצב החמור בו הוא שרוי, לראות איך הבעיה טבועה בתוכו בחזקה וכמה שמדברים ומשכנעים הרי זה נופל על אוזניים ערלות, ואז להתייאש ולהגיד שזה מצב נתון ללא יכולת שינוי. אבל הכלל הוא שבכל מצב שהוא האדם חייב לעבוד על עצמו ולהתקדם הלאה. 

הנחת היסוד היא שבכל אחד טמונים כוחות אלוקיים פנימיים, וככל שנאמין בהם יותר הרי הם יחשפו בקלות יותר. המשפיע חייב להאמין ביכולות אלו ולהעביר אמונה זו גם למטופל. 

וכפי שהוזכר לעיל, שבכל עולם רוחני יש טוב המעורב בו, אלא שההבדל בין העולמות הוא כמה טוב ישנו ביחס אל הרע, ואף בעולם העשיה (המכוון כנגד דרגת העיבור) שרובו רע, הרי יש בו מעט טוב המעורב בו. והדרך לצאת ממצב העיבור הוא להיאחז באותו מעט טוב שמופיע אף שם, ודרכו להתקדם קדימה. דהיינו, שהטוב הנמצא בדרגת העיבור הוא הידית אחיזה שדרכה אפשר להגיע אל הפתח יציאה ועליה ממצב בעייתי זה. אלא שיש צורך לברר ולזהות, באיזה צורה מתגלה הטוב בדרגת העיבור. 

מצב העיבור הוא כל כך קשה ופנימי, שהוא סוגר את תודעתו הגלויה של האדם ולכן הדרך לפרוץ את חומת ההסגר שעוטפת את האדם היא לא ע"י כוחותיו הגלויים של האדם כשכל ורגש, כיון שהאדם כל כך טבוע בתוך בעיותיו שלא יעזור כאן לא שכנוע שכלי ואף לא ניסיון לדבר אליו בצורה רגשית, שהרי הוא אטום לגמרי שזה כלל לא יפגע בו אלא רק יבלע בו, כלא היה.
לדוגמא, אם יגידו לו שמבינים את הקושי והבעיה בה הוא נמצא, הוא יראה את זה כהצדקה למצב שבו הוא נמצא, ואם יגידו לו שלא מבינים כיצד נמצא במצב כזה, הוא ייסגר בתוך עצמו ויחשוב שאף אחד לא מבין אותו. המסקנה: מצב עיבורי לא מבין את שפת השכל והרגש. 

הדרך היחידה לפעול בו לחשוף את הטוב הטמון בו הוא על ידי שימוש בטוב המקיף שלו, והחיבור לאור המקיף הוא דרך האמונה. יש צורך לדלג על השכל והרגש ולהאמין שבתוכו יש יכולות, ואף לעזור גם לו להאמין בזה למרות שבתודעה הגלויה זה לא מתגלה. 

למרות שהטוב הקיים בתוכו הוא מקיף מעליו בלבד, הרי יש לו לעיתים ניצנים גם בתודעתו הגלויה שאפשר להאחז בהם. וכפי שהתבאר לעיל שזה יכול להתבטא בשני אופנים, או על ידי הרהורי חרטה ("רשעים מלאים חרטות") שמגיעים מהשפעת המקיף או עשייה חיובית בפועל שלא לפי תודעתו הגלויה הבעייתית. 

יש להאמין שבכל אחד יש נקודת אור, ולנסות למצוא בתוך התודעה את אותם ניצוצי אור שמאירים מהמקיף ובהם להאחז. כמובן שיותר קל להאמין שיש בו טוב שכשמוצאים את התנוצצות הזו בתודעה הגלויה, אבל גם אם לא מצאנו שום התנוצצות אנו מאמינים שיש בו טוב אלוקי בפנימיותו. 

וכדוגמא לזה, חכמינו מתארים מצב של "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא" - שגנב בעת שנמצא במחתרת הרי הוא צועק לקב"ה שיעזור לו שלא יתפס. מכאן, שגם במצב עיבורי מאוד גדול, כגנב שמתעסק בלגנוב מאחרים ואף מוכן לעיתים להרוג עבור גניבתו (שלכן "אם במחתרת ימצא הגנב אין לו דמים") הרי יש בו נקודת אור פנימית של פניה לקדוש ברוך הוא, וכשרוצים לטפל בו ולהוציאו מהמקום העיבורי הקשה בו נמצא, צריך להאחז בנקודת אור זו.

אלא שכאן צריך לברר ולבאר, כיצד ומהי הדרך הנכונה להשתמש באור המקיף, באופן ניתן יהיה לגלות את אותה בחינת טוב שטמונה בו, להאחז בה, ועל ידה לצאת ממצבו הבעייתי ולהתקדם לשלב הבא.

כלים ריקים אל תמעיטי

על מנת לבאר את הדרך הנכונה להפעיל את הכח המקיף שבנשמה, יש להקדים את ביאורו של הרבי על הסיפור המסופר במלכים על אלישע והאשה מנשי בני הנביאים (הביאור דלהלן מבוסס על מאמר דיבור המתחיל "ואשה אחת" שיצא לאור לכ"ף מרחשון התש"נ, מובא במאמרים מלוקטים חלק ד' עמ' מג):

מסופר במלכים ב (פרק ד, וכן הפטרת פ' וירא): "ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע, עבדך אישי מת, והנושא בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים. ויאמר אליה אלישע . . מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך . . כי אם אסוך שמן. ויאמר לכי שאלי לך כלים מן החוץ . . כלים ריקים אל תמעיטי ויצקת על כל הכלים האלה . . ואת ובנייך תחיו בנותר".

ומבאר במאמר, ש'אשה אחת' היא הנשמה שהיא אחת עם ה', ו'אלישע' אותיות אלי שע הוא הקב"ה. והנשמה צועקת להקב"ה 'עבדך אישי מת' - האהבה כרשפי אש (אישי - אש יו"ד) שהיתה לי הסתלקה ועכשיו אין לי אותה. ו'הנושה' שהוא הנפש הבהמית שמנשה להשכיח אותי מאלוקות 'בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים' הם המידות אהבה ויראה (הנקראים בשם תולדות) והוא רוצה לקחת אותם לאהבות זרות ויראות זרות. 

ועל זה אומר לה אלישע 'מה יש לך בבית' - איזה כוחות נשארו לך שאין לנפש הבהמית שליטה אליהם. והיא עונה שלא נשאר מאומה 'כי אם אסוך שמן' - שלא נשאר אצלה שום דבר מלבד עצם נקודת הנשמה. ועל זה אומר לה אלישע 'לכי שאלי לך כלים מן החוץ כלים ריקים אל תמעיטי'. ויש בזה שני פירושים:

פירוש א: שתעסוק בתורה ומצוות שהם כלים לאור ה', ואף שהתורה והמצוות שעוסקת בהם הם כלים ריקים בלי אהבה ויראה, מכל מקום אל תמעיטי בהם, ועל הכלים האלה היא תמשיך את הגילוי של עצם הנשמה (אסוך שמן).

פירוש ב: שיתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן בלי דעת במוח ובלי אהבה ויראה ויתמרמר מאוד על ריחוקו, ועל ידי זה יאיר בו אור הנשמה.

ויש לבאר את שתי פירושים אלו שעוסקים בטיפול במצב קשה בעבודת השם, בקשר לדרך הטיפול והיציאה ממצב עיבורי בכלל בנפש האדם.

המצב הרוחני שמתאר במאמר מקביל למצב נפשי עיבורי, שכל כוחותיו הטובים הגלויים של האדם הינם במצב של כיסוי והסתר (ובעבודת ה' - שהאהבה שהיתה לו לה' הסתלקה) ויש התגברות של הכוחות השליליים שבנפש (ובעבודת ה' שיש לו אהבה זרה במקום אהבת ה'). והכוח היחיד הטוב שנשאר הוא 'אסוך שמן' שמסמל את עצם הנשמה, הכח המקיף - המהות הפנימית שלא משתנת לעולם, אלא שאין לה במה להתגלות בכוחותיו הגלויים של האדם. 

ולזה יש שתי צורות של טיפול (המקבילים לשתי הפירושים בציווי אלישע 'כלים ריקים אל תמעיטי').

תעשה. למה? ככה

הדרך הראשונה לגלות את הכח המקיף הוא על ידי עשיית מעשים, גם אם בשכל וברגש (שהם כוחותיו הגלויים של האדם) הוא לא מזדהה עם מעשים אלו. בעשיית מעשה נכון גם אם זה רק טכני מצד תודעתו, הרי האדם מחבר את מציאותו הגלויה עם האור המקיף. וכדברי אלישע, להרבות בכלים ריקים (המקבילים למעשים שריקים מהזדהות פנימית) ובהם יוצק ה'אסוך שמן' (המקביל לעצם הנשמה).

פרט ליתרון בזה, שהאדם מתפקד בפועל בצורה ראויה והבלבול והמאסר הפנימי בו נפשו נמצאת לא מתבטא לפחות במעשיו כלפי חוץ, יש במעשי האדם כח נעלם למוסס את מצב העיבור. 

במצב עיבור שנובע מחמת הרגל לא טוב, הרי עשיית מעשה נכון בהתמדה פעם אחר פעם, מתוך התעקשות וקבלת עול פנימית, תיצור בהכרח הרגל הפוך חיובי, שאט אט ישחרר אותו מההרגל המגונה בו היה שרוי. 

גם מצב עיבור שנובע מחוויה שתודעת האדם לא יכלה להכיל, תתוקן על ידי תפקוד מעשים טובים בהתמדה, כיון שבמצבו העיבורי עתה גם את המעשה הטוב שעושה תודעתו הגלויה לא יכולה להכיל, ולכן בהרבה התמדה, התודעה הפנימית תושפע מהמעשים (ועל דרך דברי חכמינו שאחרי המעשים נמשכים הלבבות). 

והסיבה לזה כפי המבואר בחסידות, כי 'נעוץ תחילת בסופן וסופן בתחילתן' ולכן דוקא הדרגה הכי תחתונה של האדם, מעשה טכני יבש לכאורה, שרשו באור המקיף ('כתר'). ולכן דוקא דרך המעשה בפועל ניתן לחבר את העולם המקיף לעולם הפרקטי. 

בהתאם לכך, מטפל הרואה לפניו מטופל הנמצא במצב עיבורי, וכל תודעתו הגלויה שבויה בתוך 'אני' בעייתי, הדרך להוציאו משם היא לא על ידי דברי תחנונים או ניסיון להסביר לו שכלית, אלא דוקא על ידי גילוי תקיפות וסמכויות מוחלטת. להגיד לו בצורה ברורה, תעשה כך וכך גם אם אתה לא מבין ולא מרגיש למה, תנהג כך בפועל מתוך קבלת עול. 

כי הכח היחיד שיכול לפעול עליו הוא האור המקיף, ולכן גם היחס שצריך לגלות כלפיו הוא יחס מקיף, שלא חודר לתודעתו הגלויה. וכדוגמת חייל בצבא שכאשר רוצים שיפעל מתוך מקום שמעבר להיגיון, צריך לגלות לפניו תוקף וסמכותיות, כי אם כל אחד ישקול את מצבו באופן טבעי לא יוכל לפעול מעבר לשכל, ללא התחושה שככה זה ולא אחרת.

וזה היחס שמאוד נכון ומתאים למצב של עיבור אך גם מאוד לא מתאים למצב יניקה ובודאי לא לגדלות, כפי שיבואר בהרחבה. 

להקטין את ה'אני'

הפירוש השני בעצת אלישע 'כלים ריקים אל תמעיטי' הוא שהאדם יתבונן שהוא כלי ריק ויתמרמר על מצבו זה. 

עצה זו מטרתה למוסס את חווית ה'אני' השלילי שחווה זה שנמצא במצב העיבור. על ידי ההתעצמות בחווית הריקות והביטוש הפנימי שהאדם עובר בעקבות ההתבוננות כמה הוא במצב שפל, נמוך וריק, הרי האני החיצוני יתמעט ויוכל להתחיל להתגלות האני הפנימי, האמיתי. 

ההבדל בין הטיפול באופן זה לטיפול על פי העצה הראשונה, שהעצה הראשונה (לעשות מעשים כנגד המודעות הגלויה הבעייתית) היא אמנם קצת דוחקת את האני הישותי, בזה גופא שלא כל כך מתחשבים בו ומתנהגים בפועל בצורה שונה מכפי שהוא נחווה, אך היא לא יוצאת נגדו בצורה חזיתית. לעומת זה דרך ההתמרמרות והביטוש הפנימי היא הליכה נגד עצם ה'אני' ישירות, להקטין אותו ולנסות למוסס אותו. 

[וראה באריכות במאמר הנ"ל על דרך החסידות, שהפירוש הראשון בכלים ריקים אל תמעיטי, לעשות מעשים גם ללא רגש פנימי, הרי זה מגלה את דרגת הרצון שבכתר (אריך) ולא את העצם ממש, כיון שעשיית מעשה היא פעולה אקטיבית, שמבטאת שנשאר עדיין משהו ממציאותו. ואילו הפירוש השני, להרגיש את עצמו ככלי ריקן, הרי זה מגלה את פנימיות הכתר, דרגת העתנוג (עתיק). כיון שהופך להיות כלום ומתעצם עם חוויות הריקות, שהיא ביטול מוחלט, הרי בזה ממשיך את העצמיות ממש. וראה שם באריכות].

התוצאה של התמרמרות וביטוש זה, הוא שה'אני' של הנפש הבהמית מתקטן, ואז באופן ממילא מתחיל להתגלות הרובד של הנפש האלוקי (שעניינו ביטול וענוה) שהיה מוסתר במצב עיבורי של הנפש הבהמית. 

תהליך זה של ביטוש פנימי והתמרמרות, הוא תהליך שנכון גם אצל האדם עם עצמו וגם בהשפעה על הזולת, וכפי שמבאר בקונטרס החלצו (של כ"ק האדמו"ר הרש"ב נ"ע) שכאשר האדם מדבר עם השני על המצוקות הרוחניות שלו, הרי עצם הדיבור מגביר לו את הכאב מאותו מצב בעייתי וזה עצמו עוזר לו לעקור את עצמו מזה. כיון, שתוך כדי שיחה על הבעיה, הוא מרגיש את עצמו יותר מושפל וזה עוזר לו לעורר דחייה פנימית מאותו מצב, ואחר כך נהיה לו יותר קל ונעים בלב, כי תוך כדי האי נעימות, הבושה וההשפלה, הרי הוא משתחרר מזה.

אלא, שפעולה זו של הכאה וביטוש יש בה מימד של סיכון. כי אף שבשביל לשבור קליפה יש צורך בהכאה, הרי הכאה מידי חזקה יכולה לגרום גם לפרי שבתוך הקליפה להישבר ולהתקלקל. והרי המטרה היא לשבור את הקליפה ולחשוף את הפרי (הטוב שטמון בקליפה) ולא לרסק גם אותו. 

ובגלל הסכנה שבזה, הרי טיפול נכון במצב עיבורי חייב להיעשות בבת אחת בשני קוים מקבילים. מצד אחד המטפל חייב לחזק את האמונה של המטופל בטוב הפנימי שלו, ולשכנעו שהצד הבעייתי העיבורי שבו הוא חיצוני בלבד וזה לא מהותו הפנימית. ומצד שני 'להכות' בו ולהקטין בו את תחושת האני המתבטאת בהתרכזות המוגזמת שלו עם עצמו, ולגרום לו להתמרמר על זה ולהרגיש כמה הוא כלי ריקן. 

וכפי שמבואר בתניא (איגרת התשובה) שעשיית תשובה (שעניינה לשוב אל עצמו הפנימי האמיתי, האלוקי) מורכבת משני שלבים, חרטה והתמרמרות שעניינה השפלת ה'אני', וביחד עם זה לעורר רחמים על הנשמה. כלומר, להאמין ולגלות שקיימת מהות פנימית אלוקית, שלא נפגמה ונשארת בטהרתה ורק צריך לגלותה.

והדגשה זו הינה חשובה בדרך הטיפול של התמרמרות והרגשת 'כלי ריקן', כי ישנם אנשים שנמשכים בפנימיותם לאותם מחשבות ודיבורים הרסניים של שלילה וחוסר הערכה עצמית מוחלט, ואם זה נעשה מבלי להתייחס למקום הנעלה, הפנימי והטוב שבתוכו, הרי זה גורם רק לכניסה ושחיה בתוך הבוץ והרפש של עצמם, ולא ליציאה ממנו. רק כשמשתמשים גם בצד האחר - שבפנימיות הוא לא כזה אלא רק משועבד לאותו מצב בעייתי אבל זה לא מהותו, הרי זה יכול להביא לגילוי האני העצמי ולדחות את המקום הבעייתי המשעבד.

על ידי טיפול זה במצב העיבור, יוכל האדם לצאת מאותה ישות אנוכית שעטפה אותו, לראות את המציאות בצורה יותר אובייקטיבית, ולהתקדם למצב של יניקה.
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

חדש! קורס פרחי באך
חדש! קורס פרחי באךקורס הכשרה חוויתי ב-3 סופי שבוע קסומים
לפרטיםלחצו כאן