אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

בין תפילה לזיווג

הרב יצחק גינזבורג

בין תפילה לזיווג

היהדות, ששמה דגש על קיום המצוות המעשי, מייקרת מאד את גוף האדם. גם הקשר הגופני בין בני זוג, בטהרה ובקדושה, נתפס כמצווה גדולה. אמנם, כשם שאש האהבה המתממשת בגוף מחממת, כך היא עלולה גם לשרוף, כפי שאמר רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתן". כיצד מרוממים את הקשר הגופני?

 

"תיקון הגוף כיצד?"

 

אחד המקורות ההלכתיים הדנים ב"תיקון הגוף" מתייחס דווקא לצורת העמידה של האדם בתפילה. אכן, אחד הדימויים הרווחים של הקשר בין היהודי לבין אלוקיו הוא היחס של הדוד-האוהב והרעיה, ובהקשר זה התפילה נתפסת כמפגש אוהבים, כייחוד וחיבור. עיקר המפגש הוא נשמתי, במילות התפלה ובכוונת הלב, אך ההלכה מתייחסת גם לעמידה הפיזית של האדם בעת התפילה. לכן, ניתן להתבונן במשמעות הפנימית של "תיקון הגוף" בתפילה וללמוד ממנה גם על תיקון הגוף בקשר בין איש ואשתו.

כך כותב הרמב"ם:

 

"תקון הגוף כיצד? כשהוא עומד בתפלה צריך לכוון את רגליו זו בצד זו. ונותן עיניו למטה כאילו הוא מביט לארץ, ויהי לבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים. ומניח ידיו על לבו כפותין, הימנית על השמאלית ועומד כעבד לפני רבו... ולא יניח ידיו על חלציו".

נפרש את ארבע ההכנות של הגוף לתפילה כהדרכות המשפיעות על המודעות וההתנהגות בזמן הזיווג:

 

"עיניו למטה" – מודעות לתכלית

 

השפלת העינים כלפי מטה מבטאת בושה מלהביט על הזולת במבט ישיר וחושפני, מתוך כבוד לסוד הפנימי שלו וזהירות מתפיסה חיצונית שלו. עם זאת, דווקא הכבוד לסודו של בן הזוג, גורם גם לדחף לפגוש את הסוד הזה ואף להביאו לידי מימוש במציאות התחתונה ("למטה"). על האדם לכוון את העיניים הפנימיות שלו אל תכלית הקשר עם בן הזוג – קיום מצוות "פרו ורבו". הסוד הפנימי, המושך כל כך למפגש האהבה, אינו אלא פלא החיים עצמם. סוד זה בא לידי ביטוי בלידת ילד משותף, פרי האהבה והחיבור.

 

"איזהו חכם? הרואה את הנולד". הסתכלות העינים על מה שעתיד להוולד מהזיווג מעמידה אותו בהקשר רציני ורב-משמעות. מטרת הקשר אינה רק שעשוע חולף, אלא התקשרות עמוקה, חשיפת סוד פנימי ויצירה משותפת של חיים.

 

לכתחילה מטרת הקשר היא לידה, ולכן אין למנוע הריון ולנתק בין קשר האהבה לפלא הפריון (למעט במקרים בהם יש סיבה רפואית המצדיקה זאת). עם זאת, הקבלה מלמדת כי גם מפגש שאינו מסתיים בהריון ולידה, כמו בתקופת ההריון, ההנקה, או אחרי גיל הפוריות, יכול להיות מפגש פורה. החיבור האוהב בין בני הזוג מוליד כח חיים רוחני, שיבוא לידי ביטוי והגשמה בלידת תודעה חדשה של בני האדם החיים כבר בעולם.

 

"לבו למעלה" – דבקות הנשמות

 

לצד המבט המעשי-התכליתי – "עיניו למטה", כנ"ל – אהבה אמיתית מלווה בכוונת הלב המרחף כלפי מעלה, "כאילו הוא עומד בשמים". הקשר בין בני זוג מבוסס על תשתית של קשר נשמתי. בני הזוג מאמינים וחשים כי שורש נשמתם הוא משותף – הם נשמה אחת שירדה לעולם והתחלקה לשני גופים, שבהתאחדותם משחזרים את האחדות הראשונה. לכן, בזמן הקשר הגופני משתוקק הלב להתעלות אל השורש המשותף העליון.

 

כשמסתכלים על השורש העליון, כל אחד מבני הזוג מזהה בעיקר את התכונות הנעלות של בן זוגו, משום ששורשו שלו הוא על-מודע עבורו, ואילו בן הזוג משקף את העל-מודע בגילוי. לכן דבקות הלב בשורש הנשמות שואבת מהשורש כוח להגביר את עוצמת האהבה כלפי בן הזוג.

 

"ידיו על לבו" – רגישות לבן הזוג

 

שימת הידים על הלב היא כאן מעין 'מדידת דופק', המבטאת את רגישות הלב לקצב של בן הזוג בזיווג. שימת היד על הלב מונגדת כאן להנחת הידיים על החלציים ("ולא יניח ידיו על חלציו") – סמל להתמכרות להנאה הפיזית של האדם עצמו.

 

הרמב"ם מתאר את תנוחת הידים, כפותות זו על זה, כעמידה של "עבד לפני רבו". על מנת שהאדם לא יתמכר להרגשותיו שלו עליו לחוש הכנעה פנימית. על האדם לצאת מתחושת האדנות שלו, שמצפה שבן הזוג יספק אותו, ולהכנס לעמדה 'כנועה' בה הוא מתאמץ לשמח את בן זוגו ורגיש לצרכיו שלו.

 

שתי הידים, ה'צומחות' בגוף מקומת הלב, משקפות את שתי המידות העיקריות של הלב, הכללים הגדולים של כל כוחות הרגש: האהבה והיראה, כח המשיכה וההתקרבות וכח הדחיה וההתרחקות (כלשון חכמים: "שמאל דוחה וימין מקרבת"). הנחת יד ימין על יד שמאל מבטאת הגברת האהבה והרצון לנתינה על המדידה והביקורתיות כלפי הזולת. כאשר הביקורתיות כפופה לאהבה, היא הופכת לכח מדידה שהוא המפתח לרגישות. במקום לבקר את חולשותיו וחסרונותיו של בן הזוג ולראות בהן עילה ליחס שלילי, נעשים רגישים לצרכים ולחסכים שלו ומשתדלים למלא אותם באהבה רבה ובהתאמה לקצב שלו.

 

"לכוון את רגליו" – צניעות ויושר

 

כיוון הרגליים זו בצד זו מבוסס על הרצון להתדמות למלאכים, עליהם נאמר "רגליהם רגל ישרה". כיוון ויישור הרגליים מסמל יצירת הֶרגלים ישרים וטובים של בני הזוג. המלאכים מכסים את רגליהם הישרות בכנפיים – "ובשתים [שתיים מתוך שש הכנפיים] יכסה רגליו". כיסוי הרגליים מלמד כי ההרגל החשוב העיקרי בקשר האהבה הוא צניעות. הרגליים הן החלק הנמוך בגוף, המסמל את הקשר הגופני עצמו, ועל בני הזוג להרגיל את עצמם בהרגלים ישרים וטובים שעיקרם צניעות הזיווג.

 

הצניעות מאפשרת לבני הזוג לא 'להיתפס' בפן החיצוני של הזיווג, אלא לגעת-לא-לגעת בסוד הצנוע והכמוס שביניהם. ההקפדה על הצניעות אפילו בחדרי חדרים גם מבטאת את המודעות לנוכחות אלוקית המרחפת מעל בני הזוג, ובכך מנכיחה בקשר האינטימי גם את "יוצר האדם". זהו הביטוי המעשי לכך ש"איש ואשה זכו – שכינה ביניהם".

 

הרגל הישרה מבטאת גם זרימה ישירה מהמח לרגליים – מהתודעה הפנימית עד למעשה החיצוני. מחד, יש כאן עמידה יציבה על קרקע המציאות, עם יחס ישר ובריא לגוף, ומאידך אין התכופפות לתאוות הנמוכות והסתבכות בצד האפל והחולה שלהן.

 

הסדר הנכון

 

הסברנו את ארבעת תיקוני הגוף מלמעלה למטה – עיניים, לב, ידיים, רגליים – אבל בהלכה שציטטנו הסדר היה רגליים-עיניים-לב-ידיים, ולפי ההסבר הפנימי זהו סדר של צניעות-תכלית-דבקות-רגישות. בסדר זה, כל דרגה מכינה את שאחריה: הצניעות מעדנת את בני הזוג ומכניסה אותם למסגרת תודעה מתאימה, המאפשרת להם לזכור את התכלית של מימוש הסוד המשותף. זכרון התכלית מרומם את בני הזוג מהמגע המקומי הנמוך ומאפשר להם דבקות אמיתית, מתוך זכרון השורש המשותף שלהם. רק מתוך דבקות בשרש נשמת בן/בת הזוג והתפעלות ממנו ניתן להשתחרר מהשעבוד לתאווה האישית ולהגיע לרגישות אמיתית לתחושותיו ולקצבו של הזולת, בגוף ובנפש.

 
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

סיורי סליחות בצפת העתיקה
סיורי סליחות בצפת העתיקההקסם שבסמטאות
לפרטיםלחצו כאן