אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

תשרי: חוש המישוש

הרב יצחק גינזבורג

תשרי: חוש המישוש

חושי הגוף הם אברי הקליטה שלנו, המביאים לתוכנו את המציאות החיצונית. אך במקרה של חושי הנפש המצב מורכב יותר: הם בו-זמנית קולטים ומביעים, חשים את הסביבה ומשפיעים עליה. מסיבה זו, כאשר אנו מדברים על חוש המישוש בנפש, איננו מדברים רק על היכולת להרגיש את פני השטח של הסביבה החיצונית, אלא גם, ובעיקר, על היכולת להביע רגש לאנשים בהם אנו נוגעים.

 

מגע אינו דבר פשוט. צריך לדעת איך לגעת. כל לחיצת יד, כל חיבוק וכל ליטוף יכולים להיות הדבר האוהב והמקרב ביותר בעולם, וגם הדבר המעיק והמרחיק ביותר. הסיבה לכך נטועה באחת העובדות הקיומיות העמוקות ביותר של ההוויה האנושית: שהגוף הוא בו-זמנית לבוש של הנפש המכסה אותה, וכלי ביטוי של הנפש המגלה אותה. כשהגופים מחוברים לרצון הנפשות השוכנות בהם מגעם מקרב את הנפשות, וכשהם מנותקים הוא מרחיקן.

 

כפילות זו מובעת במשפט מתוך ספר הקבלה העתיק ביותר, ספר יצירה: "אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנֶגַע" (ספר יצירה ב, ד). המלים 'עֹנג' ו'נגע' מורכבות מאותן אותיות אך מבטאות את ההפכים המנוגדים ביותר: עֹנג קשור תמיד בשבירת מחיצות ובחיבורם של שני דברים נפרדים, ואילו נגע הוא מחיצה המפרידה בינינו לבין הזולת. שתי המלים מבטאות במדויק את שני סוגי המגע הנ"ל: המגע המקרב את הנפשות נוגע בנקודת עונג אמיתית בתוכם וכן מסב להם עונג משותף; ואילו המגע המפריד בין הנפשות בהכרח 'נגוע' בידי רצון אנוכי של אחד מהשניים, וחוצץ ביניהם כנגע על העור.

 

ניתן ללמוד על היחס בין עֹנג ונֶגע מהתבוננות במלים עצמן. ענג הוא ראשי התבות של המליםעדן-נהר-גן, שלושת היסודות המתוארים בפסוק "ונהר יֹצא מעדן להשקות את הגן" (בראשית ב, י). ניתן לראות בפסוק זה תיאור של המגע המתוקן: עדן הוא סמל לעדינות, וממנו שופע נהר של מגע ונתינה אל עבר הגן, הוא הזולת בו נוגעים. נגע לעומת זאת הוא ראשי תבות נהר-גן-עדן: אף כאן יש נהר ואחריו גן, מגע ואחריו זולת, אך העדינות נעקרה ממקומה בהתחלה ונדחקה לסוף, אחרי הגן/הזולת. מגע זה, שאינו נובע מנקודת עדינות נפשית פנימית, הוא בבחינת נגע וחציצה בין הנוגעים.

 

נוגע ואינו נוגע

 

בכתבי הקבלה המקוריים נקרא חוש המישוש חוש התשמיש. המלה 'תשמיש' אינה אלא המונח החז"לי הצנוע לתיאור הזיווג בין איש ואשה, קיצור של הביטוי המפורש מעט יותר "תשמיש המיטה". במקרה או שלא במקרה, קרובה המלה תשמיש למלה מישוש (שתיהן נגזרות מהשורש הדו-אותיותימש), ומכאן שניתן לראות חוש זה בהרחבה כחוש המישוש. עם זאת, העובדה שהמונח המקורי הוא חוש התשמיש רומזת לנו שעיקר תיקון המגע, המקום בו הוא עומד במבחן הגדול ביותר, הוא בין בני זוג.

 

דבר זה מתקשר באופן יפהפה לשבט המקביל לחודש תשרי ולחוש המישוש: שבט אפרים. השםאפרים נגזר מלשון פריה ורביה, והוא היחידי מבין כל שמות השבטים שיש לו סיומת זוגית – אפריִם. כלומר, השם אפרים מגלם את תכלית המגע הזוגי בעולם: התאחדות פוריה של השניים לכדי אחד.

 

דבר מופלא נוסף המסתתר בשם אפרים הוא שהערך הגימטרי שלו זהה בדיוק לזה של הביטוי התלמודי נוגע ואינו נוגע. ביטוי זה מגלם יותר מכל את אופיו של המגע העדין: זהו מגע הזוכר תמידית שבעצמותו הפנימית של בן הזוג, הנשמה השוכנת בתוך גופו, הוא אינו מסוגל לגעת. זכירה זו מחדירה יסוד של אי-נגיעה לתוך הנגיעה והופכת אותה לזהירה ומכבדת, נגיעה הקשובה למידת רצונו ושיתוף הפעולה של האדם השני. המגע העדין, אם כן, בו-זמנית נוגע ואינו נוגע.

 

בבית היהודי עקרון הנוגע ואינו נוגע קיים גם במימד הזמן, בצורת דיני "טהרת המשפחה", לפיהם זמני הנגיעה ואי-הנגיעה בין בני הזוג נסובים סביב מחזור האשה. זמני אי-הנגיעה הם בעצם זמנים בהם כל אחד מבני הזוג מתכנס לתוך עצמו ובא במגע אישי עם עצמו ועם א-לוהיו. משם הוא יכול לצאת לקראת מגע מחודש עם בן זוגו ממקום גבוה ואמיתי יותר. כך הופכת שגרת הנוגע ואינו נוגע למחול ספירלי מתעלה של געגוע ונענוע בין בני הזוג. מחול זה מאפשר לבני הזוג לשמור על חוויה של שעשוע נצחי ביניהם, חדוות נעורים הנולדת מהתחושה שכל חודש פוגשים את בן הזוג כבפעם הראשונה.

 

זהו סוד ההתחדשות המתמדת בזוגיות, המאחדת את בני הזוג ומביאתם לפריון תמידי. אכן, על אפרים כתוב: "הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻעים..." (ירמיה לא, יט).

 

חוש הדיבור של הגוף

 

תשרי הוא החודש השביעי לפי מניין החודשים, וחל חצי שנה בדיוק אחרי החודש הראשון, הוא ניסן. בחסידות מוסבר שאף כי העולם נברא בתשרי (זה אחד הדברים שאנו מציינים בראש השנה) הוא "עלה במחשבה" כבר בניסן. על בסיס רעיון זה אפשר לומר, כי ששת החודשים מניסן עד אלול הם בבחינת התכוננות ו'הכשרת הקרקע' לששת החודשים מתשרי עד אדר. כאשר בחושים עסקינן, משמעות הדבר היא כי ששת החושים הראשונים מבין י"ב חושי הנפש הם הכנה לששת החושים האחרונים.

 

החוש של חודש ניסן היה חוש הדיבור, ואכן ניתן לראות אופן מובהק בו הדיבור הוא הכנה למגע המתוקן. בכדי שהמגע הגופני יאפשר מגע אמיתי בין נפשות, עליהן לרקום קודם לכן קשר שלא על בסיס מגע גופני. בהעדר יכולת לגעת כפשוטו, מגע בין נפשות יכול להיעשות רק דרך דיבור – החל משיתוף מילולי של עולמן הפנימי, המשך בהדהוד ותגובה זו לגבי עולמה של זו, וכלה בכריתת ברית אמונים ביניהן.

 

כאשר לא קודמת למגע הגופני התקשרות נפש בנפש דרך דיבור, הוא עוקף את הנפשות ואץ ליצירת קשר בלעדיהן. מגע כזה לא רק שמותיר את הנפשות בבדידותן אלא שהוא מעמיק אותה, יוצר פער בל-יגושר בין הנפש לבין הגוף. זו הסיבה העמוקה לכך שלפי ההלכה, מגע גופני בין איש ואשה מותר רק לאחר נישואיהם: המגע הגופני האינטימי ביותר דורש כהכנה לו את ההתקשרות הרוחנית הגדולה ביותר – התחייבות לנאמנות הדדית.

 

לעומת זאת, מגע הבא בעקבות התקשרות הנפשות בדיבור עושה בדיוק להפך: הוא מעצים את התקשורת בין הנפשות וממשיך אותה לתוך מישור הגוף. מגע זה מאפשר לנפשות להביע זו לזו את מה שמלים לא מסוגלות לבטא – את עצם אהבתן. כפי שהדיבור הוא הוא חוש המישוש של הנפש, כך המגע (המתוקן) הוא חוש הדיבור של הגוף, ומאפשר לנפשות לשוחח – בשפת הגוף. 

 
 
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

יסודות וסודות בעולם הקבלה
יסודות וסודות בעולם הקבלה29/6-1/7
לפרטיםלחצו כאן