אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

פרק ט' – תפילה שבתית

עפ"י סיפורי הרבי הרייצ מלובאוויטש

פרק ט' – תפילה שבתית
ר' מרדכי לא ידע על הנעשה, כאשר נעמדו לתפלת מנחה הצטרף גם הוא לתפילה והתפלל שמונה עשרה כדרכו, באריכות. הש"ץ סיים תפילתו בלחש ועמד להמתין לסיום תפילתו של האורח. אף על פי שכל פני המזרח סיימו כבר, פנו כולם לראות את ר' מרדכי העומד בצד דרום וטרם סיים...
 
ר' מרדכי לא הרגיש בדבר כלל ולא ידע שכל הקהל ממתין לו.
 
אחרי התפלה, כאשר התיישב הקהל סביב השולחנות ללימוד אגדה – עין יעקב, פנה אחד הנכבדים אל ר' מרדכי ושאלו : אולי יסכים האורח ללמוד עין יעקב, ויהיה זה לנו לעונג?
 
 ר' מרדכי לא סרב. הוא לקח את הספר "עין יעקב" בידו, שאל את מקום הלימוד והתחיל במסכת חולין דף צ"א עמוד ב' על הפסוק  "והנה סולם מוצב ארצה". הוא פירש את המאמרים אודות הסולם בשירת המלאכים ושירת  "שמע ישאל" שנאמרו על ידי בני ישראל והכל בנעימה ובשפה ברורה, כי ר' מרדכי היה למדן גדול ואיש קבלה וידע הרבה ספרי דרוש ולכן ידע היטב להסביר את דברי האגדה.
 
הקהל נהנה ביותר מהסברי האורח וכאשר הפסיק נוכחו  שכבר מאוחר ביותר, ועל כן התפללו מעריב והקהל התפזר.
 
אחד הנכבדים, הזמין את ר' מרדכי לביתו והעמיד לרשותו אכסניא, אבל ר' מרדכי סרב לו ונשאר ללון בבית המדרש, שוב ניסה לשוחח עם חברו, ר' חיים פרוש אבל לצערו הרב ללא הועיל, בכל זאת החליט לא לעזוב את המקום עד שישפיע על חברו ר' חיים שישנה את דעתו ודרכו.
 
למחרת נשנה הסדר. כאשר הגיעה עת לימוד "עין יעקב" שוב כיבדו את ר' מרדכי והוא קיבל את ההצעה כי חשב בדרך זו להכניס קצת חיות ליהודים הללו.
 
בפעם הזאת הסביר ר' מרדכי את דרשת חז"ל על הפסוק "וגפן שלושה שריגים" והאריך בדברי ריש לקיש על מאמר זה :  אומה זו לגפן נמשלה, ובזה שתי דעות הסביר ר' מרדכי ;
 
דעה אחת הסבורה שריש לקיש היה גזלן פשוט, ורב יוחנן החזירו למוטב ולימדו תורה, ואח"כ נשא אחותו. ודעה שניה שריש לקיש היה גם לפני פגישתו עם רב יוחנן – על יד הירדן – למדן גדול אלא התחבר לרשעים, נהפך לגזלן ורב יוחנן החזירו בתשובה והשיא לו אחותו.
 
בטוב טעם והסברה יתירה הטעים ר' מרדכי שהזמורה הם בעלי בתים והעלים הם עמי הארץ שעסוקים כל ימיהם בעבודות האדמה.
 
לתלמודו של ר' מרדכי יצא שם בעיר ובכל בתי המדרשות ובחוצות העיר שוחחו על כך.
 
השבת קרבה וטובי הנכבדים הזמינו את ר' מרדכי לבתיהם אך הוא סירב לכולם.
 
זה כמה ימים שהטרידה את ר' מרדכי הבעיה מה יעשה בקשר לטבילה בשבת, ברור שלמקוה לא יוכל ללכת כי אין זה מנהג המקום, אך אם ילך לנהר, יתכן ויראוהו והדבר יתפרסם, על כן החליט לטבול בנהר לפנות בוקר כאשר עדיין חושך.
 
שבת של שמחה היתה לר' מרדכי, הוא חלם בליל ששי שהנה הוא רואה את רבו "הבעל שם טוב" ושומע ממנו דברי תורה.
 
ר' מרדכי התעורר בכוחות רעננים ובלב שמח, בתוך בית המדרש וברחוב היתה עדיין אפילה, הוא הלך לטבול בנהר ובשמחה רבה חזר לבית המדרש, כאשר דמדומי השחר בקעו את החושך, לקח את ספר הזהר ולמד בו.
 
זה ארך קצת זמן עד שהיהודים המשתייכים ל"חברת תהילים" התחילו להתאסף, כפי המנהג שבשבת מתחילים לאמר תהילים מאוחר יותר מאשר במשך השבוע.
 
באמת היתה רחמנות לראות את צערו העמוק של ר' מרדכי כשראה את ר' חיים בעינים  עצומות ומישהו נותן לו יד ומוליכו.
 
בשבת זו התפלל ר' מרדכי במצב רוח מיוחד, ברכתו של הרבי שיהיו לו אהבה ויראה נותנות אותותיה. ר' מרדכי שכח לגמרי היכן הוא נמצא, הוא היה עסוק בהגיגיו בעולם אחר והתבונן בדברי תפילה, ונפשו ריחפה בספירות העליוניות ובפרצופים העליונים אותם ידע על פי הקבלה.
 
ר' מרדכי חי בתפילתו זו וראה במוחש שכח עליון פועל בקרבו, הוא היה בשבת זו בהתפעלות ובהתלהבות עד שדומה כאילו עוד מעט תפרח נשמתו.
 
לעומד מן הצד ורואה את תפילתו של ר' מרדכי ואת תנועותיו שמפעיל בהתאם למנגינה שהוא שר, ונדמה והנה רגעיו האחרונים אלו ועוד מעט תכלה נפשו מרוב געגועיו, גם הגוף מתמוגג מהתרגשות ומרגישים במוחש במאבק המתרחש ;
 
מצד אחד כליון נפש ומאידך החיאת הגוף. רואים רגעים של כליון בהם הפנים לבנים כסיד, העינים שקועות ללא תנועת חיים וכל הגוף כאלו מתפורר. ואחרי רגע התנועה הופכית, תנועה המביעה חיות, הפנים הלבנות – ה"מתות" מקבלות צבע. העינים מתאדמות, עונג שפוך עליהם וכל הגוף חי, מתנועע, אך לאט ובנחת. לפי כללי הניגון.
 
חלום הלילה של ר' מרדכי שראה את רבו  "הבעל שם טוב" ושמע תורה מפיו הביא כח וחיות חדשים לר' מרדכי כי ברוחניות אין ענין של ריחוק עקב תנאים פיזיים, ר' מרדכי מרגיש כי שהוא עומד על יד רבו ותפילתו היא היום בדרגתה העליונה ביותר כפי שדרוש ורוצה רבו הקדוש
 
על הפסוק  "בוא אל התיבה", אומר  "הבעל שם טוב"  שהנשמה יורדת לעולם הזה והאדם עסוק בפרנסתו ובפרנסת בני ביתו מיגיע כפיו (דווקא) וכאשר עסוקים בזה ומודאגים יכול להגיע בו האדם יטבע בים הדאגות. העצה לזה  "בא אל התיבה" –  להידבק אל אותיות התפילה והתורה שלומדים. ובזכות הדבקות ואותיות הקדושות של התפילה ותורה – אומר  "הבעל שם טוב" – אז אתה ובניך, אשתך ונשי בניך יפקדו מהשי"ת בכל המצטרך.
 
לפי שיטתו של  "הבעל שם טוב", הדבקות באותיות התורה והתפילה הם האמצעים העיקריים על ידם אפשר לעלות לדרגות עליונות היותר.
 
דבקות, אומר  "הבעל שם טוב" היא המפתח לכל המנעולים ודבר זה ;  להידבק באותיות המפילה הוא בידו של כל אחד, אפילו הפשוטים ביותר יכולים להגיע לדביקות הגבוהה ביותר.
 
"הבעל שם טוב"  אומר שהתמימות אצל יהודי פשוט או אצל יהודיה פשוטה האומרים תהילים, היא דרגה עליונה בדביקות כי הנשמה שווה אצל כולם, רק אצל יודע ספר ותלמיד חכם הדביקות פותחת את שערי הידיעה בתורה, דבר שאיננו אצל פשוטי העם, אבל הזכות של הדביקות ותיבות התפילה, מעוררים אצל השי"ת רחמים ופועלים ישועה למתפלל ודבר זה הוא אצל יהודי ויהודיה פשוטים כמו אצל תלמיד חכם גדול.
 
בתפילתו של ר' מרדכי  אתה רואה את  "בא אל התיבה"  בפועל, ראשו ולבבו שקועים בתפילה. כל פסוק, כל פיסקה, הם חלק חיים, כל תיבה שהוא מוציא מפיו מלווה ע"י מנגינה חרישית של כלות הנפש. אין זו נגינת שמחה, רק ניגנת געגועים.
 
נוסף לזה שר' מרדכי הוא למדן גדול כל דרשות חז"ל על הפסוקים הנאמרים בתפילה, הרי כל תיבה מכל פסוק מאירה בפני עצמה, ונוסף לזה שר' מרדכי הוא מקובל גדול היודע את מקומו של כל פסוק מקול תחנוניו וגעגועיו הם דבר חשובה לב.
 
בשבת, לאחר חצות היום החלו להתאסף לשיעור בבית המדרש, אך ר' מרדכי עדיין עומד בתפילתו, הנאספים חיכו בהתפעלות ואחד ממתפללי ותיקין סיפר שהוא ראהו לפנות בוקר מתעטף בטליתו וכנראה שמאז עדיין מתפלל.
 
כמה יהודים יושבים ליד השולחן הדרומי לא רחוק מהמקום בו ר' מרדכי יושב ומתפלל ומאזינים ומתבוננים כיצד הוא מתפלל  ודמעות זולגות בעיניהם, אינם יודעים בעצמם מדוע הם בוכים, האם בגלל המתיקות שמרגישים בתפילת היהודי או בגלל הרחמנות שמרגישים כלפיו, בכל אופן כשהם שומעים את התחנונים בקולו ורואים את הפנים מלאי הגעגועים זוגות הדמעות מאליהן.
 
כבר למעלה משבוע מנסה ר' מרדכי לטעון על לב חברו הפרוש כי דרכו דרך עקלתון היא, עד עתה לא הצליח להזיזו ממחשבותיו אבל פעל אצלו שבעת דיבורו עמו יהיו עניו פקוחות.
 
במשך השנים שר' מרדכי ישב אצל  "הבעל שם טוב", הוא שכח את סדרי העבודה בימי בין המצרים (בין י"ז בתמוז עד אחרי תשעה באב) כפי שנוהגים אצל המתנגדים. וכאשר יום שבעה עשר בתמוז הגיע, הוא צפה בסדר עבודתו של חברו מלפנים והדבר ציערו מאד.
 
משהו עורר בר' חיים את החשק ללמד קבלה, הוא ביקש מר' מרדכי שילמדו זאת ור' מרדכי מסכים בתקווה שיוכל להגיע למטרתו ולספר לו מה למד אצל רבו.
 
גבאי בית המדרש הנק' בית המדרש הקר שהוא בית המדרש הגדול שבעיר דובראבנע קנאו בגבאי בית המדרש של הקברנים ובקשו את ר' מרדכי שיבוא אליהם ללמדם עין יעקב ור' מרדכי הסכים ובא, לבית המדרש התאסף קהל גדול, ר' מרדכי שאל היכן מחזיקים בלימוד ואמרו לו במסכת סנהדרין דף ק"ה ע"ב ששם מדובר אודות בלעם בכלל וכוונות הברכות שבירך את בני ישראל בפרט.
 
ר' מרדכי באר היטב את כל המאמרים עד שכולם הבינו אותם היטב, ובהסבר מיוחד הסביר את במאמר  ; אמר ר' שמואל בר נחמוני אמר ר' יוחנן מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע.
 
ר' מרדכי הסביר ההבדל שבין קנה לארז והסביר גם את המאמר "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז",  הקהל האזין לו בשמחה ואחדים מן הקהל הציעו לשכור את האורח הדרשן כמגיד קבוע של העיר.
 
שני החברים הוותיקים חוזרים ללמוד בצוותא. הם לומדים עתה יחדיו תורת הנגלה והנסתר. ר' חיים לומד קבלה בהתמדה וכבר מתענג בהלכו לטבילת טהרה. עדיין קשה לו להתרגל להתהלך בעינים פקוחות  אבל את המטלית כבר הסיר מעל עניו. ר' מרדכי מאושר, הוא הספיק לספר לר' חיים על הדרך הנכונה בעבודת ה' שלמד אצל  "הבעל שם טוב" ור' חיים קיבל זאת.
 
אנשי העיר שמו לב לשינוי שחל בר' חיים מאז בא האורח לעיר. הם קבלו זאת באהבה כי כולם ידעו שר' חיים פרוש הוא למדן הפותר שאלות בסוגיות חמורות ופוסק בין חילוקי דעות.
 
פעם ישבו שני החברים ולמדו וכנהוג תמיד בעיר בעת שיש קושיא, באים לשאול את ר' חיים, כאשר באו הפעם הפנה אותם אל חברו ר' מרדכי, וסיפר להם שהאורח הוא חברו עוד מישיבת סמרגון בה למדו שניהם, הוא הוסיף לספר שר' מרדכי לומד טוב יותר.
 
תוך כדי דיבור – חדרו לשיחה ופלפול ששניהם השתתפו בזה. הלומדים, שהתפעלו מהסברות הגאוניות שהושמעו, סיפורי זאת כל אחד בבית הכנסת שלו והתחזקה הדרישה לקבל את ר' מרדכי כמגיד קבוע של העיר.
 
ר' מרדכי קיבל את ההצעה לתקופה מסוימת בלבד. הוא אמר שבדעתו לשהות בעיירה עד תום החורף. ובשבת ערב סליחות אמר ר' מרדכי את  הדרוש הראשון שלו.
 
בהדרגה משנה ר' חיים מנהגים רבים. פעם בעת שיחה ארוכה שפך ר' חיים את לבבו בפני חברו ורעו וסיפר שכבר שבע – שמונה שנים  שהוא לומד מדרש,  ארבע – חמש שנים שהוא לומד את הזוהר הקדוש, אך לבבו נותר מאובן. אפילו לימוד הזוהר והמדרש לא פעלו עליו ביראת שמים כפי שהיו צריכים.
 
ר' מרדכי שמע בווידוי הדברים של חברו רמז שליחות  "הבעל שם טוב", הוא חשב שהגיעה העת למסור את השליחות מרבו. הרבי אמר את שליחותו במילים ;  "ולר' חיים תאמר"... זאת אומרת שהם צריכים להימסר לר' חיים דברים כמענה.
 
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

סיורי סליחות בצפת העתיקה
סיורי סליחות בצפת העתיקההקסם שבסמטאות
לפרטיםלחצו כאן