אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

מהי פנימיות התורה? חלק א

הרב יצחק גינזבורג

מהי פנימיות התורה? חלק א

זכינו לכינוי "עם הספר". הסיבה היא, שמאז היותנו עַם אנו נעים בעולם ובאמתחתנו ספר – ספר התורה, שברבות השנים הפך לספרייה שלמה. כל אחד ואחת מאיתנו, מעצם היותו יהודי, יורש ספרייה זו ונושא אותה עמו בתרמילו (גם אם לפעמים כמטען לא-מודע). אך עד כמה ניתן לומר שאנו באמת מכירים אותה?

 

בסיפורי מחתרות וריגול מסופר על שיטה מיוחדת להעברת מידע חסוי: ספר בעל דפים כפולים המודבקים זה לזה. כאשר מחזיקים בספר ומעלעלים בו בדרך רגילה הוא נדמה כספר פשוט ובלתי-מזיק; אך אם מפצלים בזהירות את דפיו מגלים כי ישנם עמודים סודיים המודפסים על צדם הפנימי של הדפים, מעין ספר בתוך ספר, ובו תכנים אחרים לגמרי מהספר הגלוי, שנועדו לעיניהם של באי הסוד בלבד.

 

כיצד תגיבו אם נספר לכם, שאף הספרים שבתרמילנו היהודי הם ספרים כאלו? "ארון הספרים היהודי" המוכר לנו הוא עולם ומלואו, וניתן לבלות חיים שלמים רק בהתעמקות בו; ובכל זאת, אין הוא אלא פני השטח של עולם עמוק ומופלא ממנו, מלא רעיונות, עצות וסיפורים הסמויים מעינינו. עולם זה הוא תורת הסוד היהודית, המכונה גם ה"נסתר שבתורה" או "פנימיות התורה". כמו הדפים הפנימיים של ספרי המחתרות, אף פנימיות התורה מסתתרת בתוך דפי הספרות התורנית הנגלית, מחכה שנגלה אותה. חז"ל אמרו על התורה: "הפוך בה והפוך בה, שהכל בה"; בדרך מליצה, נוכל לפרש משפט זה כאומר שיש להפוך בדפי התורה פעמיים: פעם אחת כדי לקרוא את הדפים הנגלים שלה, ופעם שנייה כדי לפצלם ולגלות את 'העמודים הפנימיים' המסתתרים בהם, את תורת הסוד.

 

דימוי נוסף לתורת הסוד – השאוב הפעם מספרות חז"ל, לא מספרי ריגול – הוא האמרה שלפיה התורה נכתבה "אש שחורה על גבי אש לבנה". דימוי זה אומר שהתורה מורכבת מתוכן גלוי בדמות אותיותיה ("אש שחורה"), ומתוכן סמוי בדמות הרווחים שבין אותיותיה ("אש לבנה"). תורת הסוד היא כמו אש לבנה זו שבינות אותיות התורה השחורות. כל אחד הלומד עברית יכול מיד לקרוא את האותיות (גם אם ייקח לו חיים שלמים להבינן); אך כדי לקרוא את הרווחים שבין האותיות צריך לרכוש שפה חדשה – שפת הסוד.

 

ה-ס שבפרדס

 

לפנימיות התורה יש שם. היא נקראת קבלה.

 

תיאורי הקבלה כספר בתוך ספר, או כאש לבנה סביב האותיות השחורות, הם כמובן רק משלים. למעשה, הקבלה קיימת בדמות ספרים, מבחר רב של ספרים, המוקדשים לפירוש התורה בדרך הסוד. ספרות הקבלה עשירה וענפה כשם שהיא עתיקה. שורשיה נטועים בראשית ימי היהדות, והיא ממשיכה לצמוח ולהתפתח עד היום. היא עוסקת בביאור מבני העומק של העולם, של האדם ואף של האלוקות עצמה, ומכוונת לסייע לאדם להתקרב לבוראו ולחיות לאורו.

 

כלפי חוץ נראית הקבלה כענף מענפי התורה, לא יותר ולא פחות חשובה מענפיה האחרים. אך הסיבה שתורת הסוד נקראת "פנימיות התורה" היא שהיא יותר מכך: היא מגלמת את הפן הנסתר של התורה בכלל, את הממד הפנימי שלה, המסתתר מאחורי כל אחד מחלקיה ומפרטיה ומקנה להם את אחדותם.

 

מקובל לחלק את רובדי התורה לארבעה, לפי ראשי התיבות של המלה פרדס: פשט, רמז, דרוש וסוד, כאשר ה"פשט" מגלם את הרובד הנגלה ביותר (המתפשט כעוֹר על גבי חיצוניות הגוף), ואילו ה"סוד" את הרובד הנסתר ביותר. לפי חלוקה זו, תורת הסוד, הקבלה, היא מישור אחד מני ארבעה, לא יותר ולא פחות מהותי מהאחרים. דבר זה מורגש בכך שאם ניטול מהפרדס את ה-ס הוא יהפוך לפרד, שורש המלה "פירוד". באותו אופן, אף התורה הנגלית עלולה להידמות כפרודות-פרודות של דעות, סיפורים, מדרשים ופסקי הלכה, שאינם מתלכדים לכדי שלמות. האות ס, שצורתה עגולה, כמו מכנסת שלל פרודות אלו סביב שולחן עגול ומאחדת אותם, הופכת את ה"פרד" העקר ל"פרדס" פורה ופורח.

 

דימוי נוסף ליחס הקבלה לשאר התורה הוא כינויה "נשמתא דאורייתא"– נשמת התורה. התורה משולה לישות חיה, בעלת גוף ונשמה. מרבית ספרי התורה – המשנה, הגמרא, ספרי המפרשים והפוסקים – עוסקים ב'גוף' הנגלה של התורה (ההלכות העיקריות אף מכונות במשנה "גופי תורה"), אך הקבלה היא שחושפת את ה'נשמה' הנסתרת שלה.

 

אם הנגלה והנסתר שבתורה הם בבחינת הגוף והנשמה שלה, הרי שהם גם פונים לרבדים המקבילים להם בקרבנו. חיצוניות התורה מוקדשת ברובה לתיקון המישורים הנגלים שלנו: קודם כל חיי המעשה, ובעומק יותר גם אותם רבדים בנפש שהם מודעים ונגישים יחסית. הקבלה לעומת זאת מוקדשת לתיקון המישורים הנסתרים שלנו: הרבדים העמוקים והחבויים יותר בנפש, הקשורים בנשמה שלנו ובייעודה בעולם. בחושפה את תהליכי העומק של העולם ושל הנפש, מאפשרת לנו הקבלה לבוא במגע עם רבדים אלה ולהצמיח אותם.

 

התגלות הקבלה

 

כפי שבפוגשנו אדם חדש אנחנו קודם כל רואים את החיצוניות שלו ורק בהדרגה נחשפים לעולמו הפנימי, כך גם הקבלה מתגלה לאט ובהדרגה. במשך רוב ההיסטוריה נאסר לימוד הקבלה ברבים והיה שמור למקובלים יחידי סגולה. מפורסם הוא, למשל, האיסור ללמוד קבלה לפני גיל 40. אמנם, רוב גדולי הקבלה דווקא לא דגלו באיסור זה (שלושה מהבולטים ביותר שבהם – האר"י הקדוש, הרמח"ל ורבי נחמן מברסלב – נפטרו כולם לפני גיל 40, ראיה מוצקה למדי לכך שהם לפחות לא קיימו אותו...); אך בהחלט היו מי שאימצו אותו ונזהרו מאוד בכל הנוגע לפרסום הקבלה.

 

שני חששות עיקריים עמדו מאחורי זהירות זו: הראשון היה כי יהיה מי שישתמש לרעה בקבלה מעשית, והשני, כי המשלים והדימויים שבהם עושה הקבלה שימוש – המייחסים לאלוקות "כוחות", "איברים" ועוד – לא יובנו כראוי ויובילו לתפיסות המגשימות את האלוקות וכופרות בה. חששות אלו לא היו בלתי-מוצדקים, והיו די מקרים שהראו כי בידיים הלא-נכונות הקבלה אכן משמשת ככלי לעיוות התורה. המקרה הידוע מכל הוא כמובן שבתַי צבי בן המאה ה-17, משיח השקר שסחף אחריו המוני תועים.

 

האדם הראשון ששינה תפיסה זו היה האר"י הקדוש – רבי יצחק לוריא אשכנזי, גדול המקובלים בעת החדשה, שפעל בצפת במאה ה-16 (ושאל קברו הנמצא שם ניתן לעלות עד היום). מעבר לחידושיו המופלגים שהפכו את הקבלה להגות מפורטת ושיטתית, חולל האר"י שני שינויים חשובים בנוגע להתגלות הקבלה: האחד, הוא אסר כמעט לחלוטין את השימוש בקבלה מעשית; והשני, הוא הסביר כי בזמננו "מותר ומצוה לגלות זאת החכְמה", היינו הקבלה. האר"י אמנם לא התכוון שיש ללמד קבלה את כולם אלא רק את הראויים לכך (שהם מתוקנים מאוד במידותיהם, שלמדו הרבה מתורת הנגלה ועוד קריטריונים), אך עדיין היתה בכך הרחבה משמעותית של מעגל הנחשפים לחכמת הקבלה. האר"י אף סבר כי לימוד הקבלה יקרב את העולם למצב הגאולה המיוחל, שבו האדם שלם בגוף ובנשמה.

 

תנועת החסידות

 

האר"י פתח אפוא את השער לפרסום תורת הקבלה. אך המהפכה הגדולה ביותר בדרך להפצת הקבלה ברבים התרחשה כעבור מאתיים שנה, במאה ה-18, עם ייסוד תנועת החסידות על ידי רבי ישראל בעל-שם-טוב (הבעש"ט בקיצור). חידושו הגדול של הבעש"ט היה תרגומה של חכמת הקבלה הגבוהה למישור הנפש. הבעש"ט לקח את תכני היסוד של הקבלה – המבנים המסועפים של העולמות העליונים, שמותיו של האל, הכוונות הרוחניות המסובכות ועוד – והראה כיצד ניתן ליישם אותם לטובת פיתוחה וזיכוכה של הנפש. בשביל החסידים, חכמת הקבלה היא כלי להבין את עצמנו ואת משמעות חיינו, ולעשותנו חדורים בהכרת האלוקות הנוכחת בכל.

 

החסידות היתה תנועת ההתחדשות הרוחנית הגדולה והמשמעותית ביותר ביהדות בעת החדשה. היא התפשטה במהירות ברחבי העיירות היהודיות של מזרח אירופה, מביאה עמה משב רוח חדש ומרענן לשגרת חיי הלימוד, התפילה ועבודת ה'. חווייתם של הנתקלים בה לראשונה היתה של התעוררות מתרדמה ארוכת שנים, תחושה כי עד כה טרם טעמו באמת את טעם האמונה וקרבת ה'.

 

שינוי הגישה החסידי פוגג לגמרי את החששות מלימוד פנימיות התורה, ואף הפך אותם על פיהם. אם קודם לכן היה מקום לחשש שמא תגיע פנימיות התורה לידיים של אדם שאינו יציב בנפשו, הרי שכעת התחוור שהדרך לפתֵחַ יציבות נפשית עמוקה היא דווקא על ידי לימוד פנימיות התורה בדרך החסידות. זאת ועוד, כיוון שהלימוד החסידי ממשיל את מושגי הקבלה על אודות האלוקות באמצעות מושגים הלקוחים מהנפש במקום מהגוף, הוא מנטרל את סכנת ההגשמה הרובצת לפתח לומדי הקבלה. וכיוון שאין עוד סכנה, אין עוד מגבלת גיל: אפילו ילדים חשוב שילמדו ויספגו חסידות מגיל צעיר.

 

למעשה, תורת החסידות סללה את הדרך לפתיחת פנימיות התורה לשני ציבורים נוספים. הראשון הוא ציבור הנשים: כיוון שלפי ההלכה, נשים, בדיוק כמו גברים, מחויבות במצוות שעיקר קיומן ברובד הנפשי הפנימי (האמונה בה', אהבת ה', יראת ה' וכו'; וראו בנושא מאמר 10, "לחיות במרחב אלוקי"), הרי שלימוד תורת החסידות נוגע להן באותה מידה כמו לגברים. אכן, נושא חשוב הנדון בהרחבה בקבלה ובחסידות הוא התפתחותה הרוחנית של האשה כשלב מכריע בביאת הגאולה. הציבור השני הוא אומות העולם: חלק מהחזון הנבואי השלם של היהדות הוא התאחדות האנושות לעבוד את ה' "שכם אחד"; לשם כך התירו הדורות המאוחרים בחסידות ללמד גם מי שאינם יהודים את החלקים הנרחבים בפנימיות התורה הנוגעים להם.

 

אחדות הנגלה והנסתר

 

כיוון שהקבלה והחסידות הן נשמת התורה, הרי שבלעדיהן התורה היא, במובן מסוים, כגוף בלי נשמה. הלומד את הנגלה שבתורה בלבד עלול, ברבות הזמן, לחוש שהוא מרוקן ובלתי-מסופק, שנפער בקרבו חלל שאינו מקבל מענה מהלימוד. אכן, יש רגליים לטענה שחוויה זו היא אחת הסיבות העיקריות להתרחקות הגדולה מהיהדות בעידן המודרני: לאחר שהתקשו למצוא בתורה את מעיין המים החיים שהשתוקקו לו, נהו רבבות יהודי ההשכלה – אבות ה"חילוניות" – אחר תחליפים ממעיינות אחרים.

 

המוצא ממשבר זה טמון בפרסומן של הקבלה והחסידות ובהפיכתן לחלק חי ונושם מרקמת היהדות. חשיפת הממד הפנימי של התורה מציבה את כל חלקיה המוכרים בהקשר חדש, עמוק יותר, ובעיקר – באופן הנוגע בעצם נפשנו. בחסידות מוסבר כי הפער בין התורה הנגלית למכלול של הנגלה והנסתר הנו כה גדול, שהמכלול נחווה כלא פחות מ"תורה חדשה". מושג זה לקוח מפירוש חז"ל לפסוק "תורה מאתי תצא", המבארו כאומר "תורה חדשה מאתי תצא". לפי החסידות, הכוונה היא להתגלות פנימיות התורה, שביוצאה מתוך התורה הנגלית היא כמתן תורה חדשה. סיבה נוספת לכינוי "תורה חדשה" הוא, שהתגלותה השלמה של פנימיות התורה תספח לתורת ישראל את כל נקודות האמת והיופי שבחכְמותיהן של שאר אומות העולם – שחוסר הכלתן על ידי היהדות הוא הסיבה השנייה להתרחקות רבים ממנה – ובכך תחדש ותגדיל את התורה.

 

שפתה של פנימיות התורה ועולם הדימויים שלה הנם ייחודיים כל כך, עד כי לעתים היא נדמית כתורה נפרדת ועצמאית, דת ושמה "קבלה". אכן, למרבה הצער, כך היא מוצגת ומשווקת היום לרבים ברחבי העולם. ברם, כשם שגוף ללא נשמה הוא חסר חיים, כך גם נשמה ללא גוף – פנימיות התורה ללא חיצוניותה – היא חסרת חיים, רק במובן אחר: היא מרחפת באוויר, מנותקת מהֶקשר, כמו תמונה שנתלשה מהאלבום ועפה ברוח. הרובד הנגלה של התורה – על מושגיו, הוראותיו, סגנון החשיבה שלו ועולם הדימויים שלו – הוא המסגרת המעניקה לקבלה ולחסידות את ההקשר והיישום שלהן. בלשון הקבלה, חיצוניות התורה מספקת את ה"כלים" שבאמצעותם ניתן להכיל את ה"אורות" של פנימיות התורה.

 
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

סיורי סליחות בצפת העתיקה
סיורי סליחות בצפת העתיקההקסם שבסמטאות
לפרטיםלחצו כאן