אסנט צפת - החוויה של צפת העתיקה

בין קואצ'ינג (אימון) לקואצ'ינג יהודי

ד"ר יחיאל הררי

בין קואצ'ינג (אימון) לקואצ'ינג יהודי
אפרוריות חודש מר-חשון בפתח ואתם חשים לא ממוצים? רחוקים מלהגשים את הפוטנציאל האישי? תחושת חסך או מחנק מלווה אתכם עם השיבה לשגרה?
 
בימים עברו, יכול להיות שהייתם מתלבטים בין ישיבה חד או דו פעמית על ספת הפסיכולוג לבין קביעת שיחת עידוד עם הרב המקומי. כיום כנראה שהחלופות הללו כלל אינן עומדות על הפרק.
 
קדימה, למעלה, לעוף, להגיע, להשיג - האם הם באים על חשבון להתבונן ולהעמיק?
 
אני מניח שגם לכם יש ידידה שסיימה בהצלחה תואר ראשון בניהול ארגוני, וממש בשנים האחרונות ערכה הסבה למאמנת מוסמכת, או שכן חייכן שעסק ברייקי וציור ועתה הוא מייעץ ליחידים וארגונים כיצד להגביר תפוקות ולמצות אפשרויות, והם כבר הסבירו לכם מדוע עדיף לזנוח את החלופות המסורתיות ולהיוועד אחת לשבוע עם מאמן אישי. הם גם בטח חידדו כי האוצר, הרצון, הכישורים, הידע וכנראה גם הכלים כבר מצויים עמוק בתוככם, רק צריך לעזור לכם לדעת כיצד להביאם לידי גילוי. האימון, אם תשאלו הם ירחיבו, הוא ממוקד מטרה ומניב תוצאות ברות כימות ומדידה. ובכלל, בגיל 40, ואפילו 30, רחמנא ליצלן, הגיע הזמן להתבגר, לזנוח את פרויד והחפירות האינסופיות בעבר שמתלמדיו שיכללו, להפסיק להאשים את ההורים בכל הצרות שלנו, ולהתחיל לקחת אחריות על החיים.
 
בישראל יש כיום למעלה מ-40 אלף עורכי דין. באופן פרדוכסלי, ככל שמספר עורכי הדין גדל, אנחנו זקוקים ליותר עורכי דין. ההיגיון פשוט, הפעילות הענפה שלהם מגבירה את הביקושים. פעם ריב שכנים היה נגמר בסולחה. היום לאחד הצדדים יש בן שבדיוק במקרה סיים את הסטאז' ומחפש הזדמנות להוכיח עצמו. ואם לשכן יש עו"ד קרוב וזול, אז גם השכן השני צריך עו"ד.
 
בקצב הנוכחי, בתוך זמן לא רב יהיו בישראל לא פחות מאמנים מעורכי דין. המספרים מדברים על כמה אלפים. בכל חודש מוכשרים למעלה מ-50 מאמנים, בכ-20 בתי ספר פרטיים להכשרת מאמנים. חלקם מאוגדים בארגונים המבקשים לקדם אמות מידה מקצועיות לאימון ואחרים נתפסים כחובבנים במקרה הטוב ושרלטנים במקרה הפחות טוב. האם כולם מצליחים להתפרנס מכך? תבדקו אצל החברה והשכן. על פניו נדמה שלא, אבל זאת גם לא השאלה.
 

אימון והעידן החדש (New Age)

 
למרות שהאימון איננו קשור במובהק לחקירה רוחנית, אפשר בכמה מובנים לשייכו לתנועות העידן החדש, ולכן גם לנתחו בהתבסס על ספרות המחקר אודות העידן החדש. האימון, כמו העידן החדש, מבטל את העליונות המוחלטת של הנרטיב התבוני-רציונאלי, ששלט בעולם המערבי מאז המאה השמונה עשרה, ומציע תחליפים המפחיתים מערך הפרופסיה, ומעניקים מקום רב יותר במסגרת ההתנהלות האנושית לאינטליגנציה רגשית ואינטואיציות. כמו הרפואה האלטרנטיבית, גם האימון הוא במידה רבה תוצר, אלטרנטיבה שהתפתחה כתוצאה מחוסר הנחת מהניכור המודרני והמוסדות המודרניים.
 
אולם כפי שהרפואה האלטרנטיבית אומצה בחיבוק דוב על ידי הממסד הרפואי, כך גם מערכת ההדרכה החלופית להגשמה עצמית והצלחה בחיים מאומצת על ידי הזרם המרכזי. כך לא רחוק היום שפסיכולוגים יהיו גם מאמנים, ורבנים יהיו מכשירי מאמנים.
 
תופעת האימון מכירה כי בידי הפרט כוח כמעט מוחלט, שטרום האימון הוא כמובן לא מודע אליו, לעצב את חייו ולהשפיע על מציאותו החיצונית והפנימית. ליחיד יש פוטנציאל, שרק הגשמתו תביא למיצוי טעם החיים. בלעדי מיצוי פוטנציאל זה החיים עלולים להיתפס כתפלים, לא מוגשמים. האימון, שכמובן אינו מקבל את התזה כי ישנה דרך אחת "לעשות את הדברים", מבקש להעצים את הפרט ובתוך כך מותיר מקום נרחב לאקראיות וצירופי מקרים.
 
כמובן שהקאוצ'ינג מאמץ, או ליתר דיוק נשען, על מה שמכנה פרדריק ג'יימסון, "ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר". בבסיס היגיון זה, המנהל את התרבות והכלכלה של החברה המערבית, ניצבת ההנחה, הפוסט מודרנית, שהרצון החופשי והחוויה הסובייקטיבית של היחיד הם הקובעים את הטוב עבורו, ובאחריותו הבלעדית להגשים טוב זה. הבחירות האישיות והסובייקטיביות הופכות את הנבחרים למוצרים ואת התוצאות לחזות הכל.
 
במצב זה אובד היסוד הביקורתי בתרבות. הכל מותר ואפשרי, הכל רלטביסטי. אי אפשר ליצור מדרג של איכות או להגיד על דבר מסוים שהוא טוב פחות מהאחר. ההטייה הסובייקטיבית יוצרת חוסר עומק ולעתים מלאכותיות, תוך דחיית המודלים הרציונאליים של המודרניות. ומאחר והכל נתון לבחירתו והעדפתו של הפרט, כל מפגש או רעיון, כל מאמן וכל שיטת אימון, אמורים להיות ארוזים כמוצר, כזה שניתן לצרוך, במסגרת ברורה של התקשרות, וכזה שניתן לשווק.
 
מעל לאמור, האימון, כמו תנועות העידן החדש, הנשענות גם הן על התרבות הפוסט מודרנית, מציע את השינוי כמטרה.
 
המאמנים ממהרים להבין ולקדם שינויים ולהציע דרכים להסתגל אל השינויים, ליחידים וקבוצות הנתפסים כמיושנים או מקובעים מדי.
 
איך זה עובד?
 
ישנם אימונים מסוגים שונים. בדרך כלל המתאמן מצביע על התחום שהוא רוצה לקדם ולשפר, והמאמן עוזר לו להתבונן באותו תחום, לעצב את מטרותיו ולבנות יחד תוכנית עבודה על מנת להשיג מטרות אלה. כמו כל מסלול אימון אופרטיבי, ההדרכה מגדירה תוצאות ומתייחסת למדדים שיבחינו בין כישלון להצלחת האימון.
 
המאמן הוא במידה רבה בן שיח, שהוא כמובן אינו אובייקטיבי, אך נטול אינטרסים אישיים. באימון הוא אמור לאפשר למתאמן להכיר את הגלום בו, להיות מודע לעצמו, לכישוריו וכוחותיו, ולנסות להביאם לידי ביטוי, לעתים על ידי התעלות מעל לחצים חברתיים, מוסכמות סביבתיות, אמונות טפלות ודפוסים מקבעים.
 
מיוחסת לרבי הריי"צ האמירה כי ישנם שני סוגי טיפשים בעולם. העשיר ומצליח שצוחק והעני, או זה שבמצוקה, ובוכה. שניהם לא מבינים עד כמה החיים הם גלגל ענק, ובשום מקרה, גם אם נדמה לכם שאתם לא מתקדמים מספיק, לא כדאי לצבוע את המציאות בצבע אחד. בתמונה כרטיס הביקור של הדסה, מאמנת אישית. רוב האיימג'ים הקשורים לאימון דומים לאלה של תנועות העידן החדש. ישנה תקרת זכוכית ובכוחנו לנתץ אותה.
 

דאגה בלב איש – ישיחנה

 
האימון מתבסס על עיקרון יסוד במחשבת היהדות – והוא ערך השיחה בין רעים. נושא הכרחי להצלחת האימון הוא שהמתאמן יהיה מסוגל לדבר בפתיחות וכנות על מצוקות, קשיים, הצלחות ושאיפות.
 
אחד הפרושים על עצתו של שלמה המלך כי 'דאגה בלב איש ישיחנה' היא כי על האדם הדואג להסיח את הדברים לחברו.
 
השיתוף מסייע לנו, במקרים רבים, להסיח את הדעת ולהתגבר על חרדות, דיכאונות ועצבויות. על ידי השיתוף אנו יוצרים מסגרת לניתוח והבנת המאורעות.
 
השיח עוזר לנו ליצור סדר בתוך חוסר הסדר. הוא מציע דרכים להכיר את חיינו טוב יותר ולשלוט בהם במידה מסוימת, על ידי כך שהוא מתיר לאנשים להתבטא, בגלוי או במרומז, בנוגע לחוויותיהם, תקוותיהם וחרדותיהם. בכך השיח מסייע לשומעים ולדוברים לכמת, להבין ולהגיב לסיטואציות שונות.
 
כל החוויות שאנו עוברים והמצבים אליהם אנו נקלעים, אינם תהליכים ניטראליים או אובייקטיביים – השיח הוא המבנה את המסגרת התפיסתית לאירועים השונים ופורש אפשרויות פעולה כתגובה להם.
 
השיח עם האחר, כשהוא מתנהל בכיוון חיובי, הוא סוג של פעולה משחררת, של הסחת הדעת מן המצוקות הפנימיות המאיימות לכרסם בתפקודנו השוטף. בדרך זו, ההתרחשויות מוכלות בתוך מסגרת השוואתית, המאפשרת לייחס להן ערך בהתאם לתגובת הסביבה. באמצעות שיחת רעים אנו מצליחים להקטין את ממדיהן של חלק נכבד מהבעיות התוקפות אותנו במהלך חיינו, על ידי כך שאנו מפרקים אותן ליחידות קטנות וברות מדידה הניתנות לטיפול.
 

האימון היהודי-חסידי – הקב"ה כחלק מהמשוואה

 
נטייה רווחת בקרב דרשנים, שגם אותה אפשר לייחס לפוסט מודרניזם, היא לאתר עיקרים פסיכולוגיים הפונים למכנה המשותף הרחב ביותר, כאלה שכולם יכולים להסכים איתם, ולמצוא להם מקורות בארון הספרים היהודי. האמת האוניברסאלית ניתנת לכאורה לאיתור גם בפרשות השבוע, במדרשים ובהלכות.
 
אלא שישנו הבדל מהותי בין טרנד האימון למה שיכול להתפתח להיות אימון יהודי. האימון היהודי אינו מיוחד בכך שהוא נשען על מקורות יהודיים. גם לא הערכים ומורשת היהדות הם העיקר באימון היהודי. החשיבות של אימון יהודי היא בכך שהקב"ה מצטרף כחלק מהמשוואה בשיח בין המאמן ומתאמן.
 

תנועה הפוכה מהאימון הרגיל באימון הרגיל

 
המתאמן מציב את עצמו, שאיפותיו וכמיהותיו במרכז, והמאמן עוזר לו להתגבר על פחדים ומחסומים בדרך להגשמה עצמית. אימון יהודי אמור לעזור לאדם לפעול בתנועה ההפוכה לחלוטין. הדרך היחידה על-פי המחשבה החסידית לחזק את הביטחון העצמי, לשפר את הזוגיות, לאפשר תחושת מיצוי עצמי בעבודה או להתמודד עם שינוי תעסוקתי, היא דווקא על ידי ביטול העצמי ולא על-ידי הצבתו במרכז. ביטול עצמי הוא ביטול תפיסת ה'אני', תפיסת הישות העצמאית המנותקת ממקורה. ביטול זה הוא ההכרה שיש מקור פנימי ועמוק יותר לעולם ולחיים בתוכו. את הכרת הביטול נדרש האדם להחדיר לתוך מסגרת חייו הרגשית, המוסרית וכמובן השכלית.
 
באופן פרדוקסאלי, תורת החסידות, מלמדת כי דווקא ההתמסרות ותחושת הביטול העצמי לערך שהוא נעלה מהתועלת האישית, הן המרשם היחיד הנתון בידי האדם להגיע למידה של סיפוק ותחושת מיצוי פוטנציאל אישי.
 
יתרה מכך, באמצעות תחושת הביטול האדם יכול לזכות בתועלת הגדולה ביותר שהיה מייחל לעצמו – האושר (כאן השוואה לאושר ושמחה על-פי סטיב ג'ובס ורוח הקפיטליזם). ניתוח מבנה נפש האדם מורה כי זה סובל ממקור אחד לכל בעיותיו – תחושת הישות. העמדת ה'אני' במרכז היא המקור לסבל האנושי, לחוסר איזון בנפש, לתחושת חסך, לעצבות, דיכאון, כעס, יהירות, אטימות ואלימות. הדרך היחידה להתמודד בצורה יסודית עם החולי האנושי, המידות הרעות שבטבע האדם, היא על ידי ידיעת הבורא והכרת מבנה הבריאה.
 
באופן טבעי הישות מונעת הזדהות עם הבורא. היא לכל היותר סקרנית לגבי מופעיו בעולם. עצם ההכרות עם הבורא מחייבת את הנפש להצטמצם, לפנות מקום, להכיר במשהו שהוא לא רק גדול ממנה אלא המקור לה. תנועה זו עומדת בסתירה לאגוצנטריות הבסיסית ושאר מאפייניה הטבעיים של תחושת ה'אני'.
 
הישות היא כלי מניע ראשון במעלה. היא גורמת ליחיד להשתכנע כי רק אם ישיג פרסום נוסף, יוערך על ידי סביבתו, יצליח יותר בעסקיו או בתפקידיו הוא יגיע אל נחלת האושר הפנימית. החסידות מבשרת כי הערכה זו היא לא יותר מאשר אשליה. בתפקידה ככוח מניע הישות היא בעלת חשיבות רבה לחיינו, אך רק כשהיא מנוטרלת מגרורותיה ההרסניות.
 
האדם נברא כמרכז העולם, כנזר הבריאה, רק על מנת שיזיז מעצמו ויפנה מקום בתוכו לבוראו. אושר הנובע מסיפוק תחושת הישות הוא תמיד זמני, מתעתע ולעולם צפויה לאחריו נפילה. כל הצלחה היא כשלון בשינוי זווית הראייה או אמת המידה.
 
תענוג שהוא תוצאה של התבוננות באפסות האדם מתירה למתבונן, מצד אחד, לקבל את עצמו כפי שהוא, בעל הכרה ש'פגימותו', מעלותיו וחסרונותיו הם רצון הבורא מעצם בריאתו, ולכן גם אין מקום 'להתרגש' ולהתדרדר לתהומות רגשיים מכל קלקול או משבר. מצד שני אותה התבוננות סוללת למתבונן מסלול חיים שבו סיפוק ישותו ותאוותיו אינם עיקר חייו.
 
אימון שכזה, הנשען על הכרת מבנה הנפש, כוחותיה ולבושיה, יכול לעזור לאדם להגיע לא רק להשלמה עם מקומו, עם חלקת האלוקים הקטנה שלו, אלא גם לדחוף אותו לעשייה ברוכה שלא מתוך תחושת 'אני ואפסי עוד'. עכשיו נותר ליישם את ההכרה הזאת שאמורה הייתה להתפתח תוך כדי החוויות המרגשות והנעלות של חגי תשרי, לאורך השנה כולה, ובעיקר בזמנים שבהם שולטת אפרוריות השגרה.
חזרה לעמוד הקודם

פינת המומלצים

חדש! קורס פרחי באך
חדש! קורס פרחי באךקורס הכשרה חוויתי ב-3 סופי שבוע קסומים
לפרטיםלחצו כאן