מפרשי התורה מתחבטים רבות בהבנת הציווי "ואהבת לרעך כמוך". מטבעם, נוטים בני האדם לאהוב בראש ובראשונה את עצמם, ודעתם נתונה על מצבם וקיומם האישי. גם אם הם מוכנים לסייע לזולת, עושים את זאת ע"פ הרוב מתוך אינטרס. המחויבות לזולת והקדשת זמן ומרץ לצרכיהם, דורשים הקרבה עצמית עצומה. בוודאי אין זה קל להתנתק מהענינים האישיים ולחשוב על מישהו שני, בה בשעה שאותו זמן ומשאבים, יכולים להיות מנוצלים עבור עצמי.
אך התורה מצווה לא רק על סיוע במחשבה ומעש לזולת, לא רק מחויבות וערבות הדדית, אלא יתר על כן: "ואהבת לרעך כמוך". תחושת שותפות אמיתית, דורשת הרבה מעבר לחלוקת זמן ומשאבים עם השני. נדרשת כאן נתינה מהותית, הענקה ברמה רגשית. ששמחתו של השני, תהיה שמחתך; שכאבו יהיה כאבך. כיצד הדבר אפשרי? ניתן להבין ציווי על יחס של כבוד ונקיטה באדיבות כלפי הזולת, אך איך ניתן לכפות על הלב לאהוב את הזולת?
אהבה לזולת משום שהוא מתייחס כלפינו בחביבות ובהערכה – אין זה הביטוי האמיתי של אהבת ישראל. כשאנו רוחשים חיבה לאדם בשל חכמתו, טוב ליבו או מעשיו הטובים – גם אז עדיין לא הגענו לקיומה המלא של מצוות אהבת ישראל. שכן, אולי אין אנו אוהבים אותו, אלא רק את התנהגותו כלפינו? אולי אנו מחבבים את חכמתו, טוב ליבו או מעשיו הטובים?, אולי אין אהבה זו נובעת אלא מכך שתכונותיו אלה מסבות לנו הנאה, וממילא יש בכך רק אהבה לעצמינו אך לא לזולת עצמו?
המשנה מגדירה אהבה זו כ"אהבה התלויה בדבר" – אהבה שיש לה גורם חיצוני אינטרסנטי.
ללא אינטרסים
המשמעות האמיתית של אהבת ישראל היא – לאהוב יהודי כפי שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו. לאהבו כי הוא יהודי – אח. לאהבו גם אם זה לא כל כך קל, ולמרות שיתכן אותו יהודי גורם לנו צער. זו אהבת ישראל אמיתית!
אחת הדרכים המבוטחות שבאמצעותן נתרגל לאהבת ישראל, היא לעשות מעשי אהבה וחסד בפועל. על המעשים שאנו עושים והמילים שאנו מוציאים מפינו, קל יחסית לשלוט. כשנתרגל, אפוא, לכבד את הזולת, לא לפגוע בו, להגיש לו סיוע ועזרה פיזית ונפשית, יחדרו הדברים בהכרכ גם בלב, ואכן נאהב את היהודי השני בלב ונפש.
יש לזכור כי חשיבותה של מצווה זו בימינו מובנת היטב לאור דברי חכמינו כי החורבן והגלות התרחשו בעטיה של שנאת חינם. מכאן, שאם רצוננו לזכות בגאולה, עלינו לטפח אהבת חינם – לאהוב יהודי גם אינו 'ראוי' לכך לפי דעתנו.
נדפס באישור הרב ניסן דוד דובאוו - חב"ד ווימבלנדון rabbi@dubov.org