המדרש[1] מספר על מסע משותף שעשו התנא רבי יהושע בן לוי ואליהו הנביא. רבי יהושע ביקש מאת אליהו הנביא כי ירשה לו להתלוות אליו בדרך הילוכו, כדי שיוכל ללמוד מהתנהגותיו. אליהו סירב באמרו שרבי יהושע לא יבין נכוחה את מה שיראה: מוחו הארצי יעורר קושיות ולא יהיה זמן לענות עליהן. רבי יהושע ביקש, התחנן והבטיח שלא ישאל שום שאלות. לבסוף הסכים אליהו, בתנאי שברגע שרבי יהושוע ישאל שאלה, הם יפרדו.וכך יצאו יחדיו לדרך.
לקראת ערב הגיעו לצריף ישן ורעוע. זוג זקנים ישב בחוץ. עניותם ניכרה בעליל. אולם עניותם לא עכבה בעדם מלקבל את פני האורחים בהתלהבות. תנאי האירוח לא היו מן המשופרים, כי פרנסתם של המארחים לא היתה בשפע, אך במה שהיה להם, הם היו מוכנים להתחלק עם אורחיהם.
למחרת בבוקר נפרדו שני האורחים ממארחיהם ויצאו שוב לדרך. לפתע, ראה רבי יהושע בן לוי שאליהו הנביא מתפלל. הוא הקשיב קשב רב. ושמע כי אליהו מתפלל שפרתם של הזקנים תמות. הפרה היתה הנכס היקר ביותר מכל מה שהיה להם, כי רוב הכנסתם בא מן החלב שלה. בשמעו זאת, היה רבי יהושע המום. בני הזוג היו כה נדיבים כלפיהם. על מה ולמה מגיע להם שפרתם תמות?! אך הוא היה מנוע מלשאול שאלות.
לקראת ערב, הגיעו לבית-אחוזה גדול ויפה. הם ביקשו מאת בעל-האחוזה העשיר רשות לבלות את הלילה בביתו. לאחר היסוס, הסכים האיש, אך הוא נותר קריר מאד כלפיהם; הוא לא הציע להם כל מזון ובקושי התייחס אליהם.
כשיצאו לדרכם למחרת בבוקר, הבחין יהושוע שאליהו שוב מתפלל. עבור מה התפלל בפעם הזאת? אחד הקירות בביתו של העשיר היה סדוק ומט ליפול ואליהו התפלל לה' שהקיר יחזור למצב הראוי ויהיה חזק ויציב.
רבי יהושוע התקשה להבין זאת. הנה, אדם זה היה קמצן אשר לא התייחס אליהם יפה כלל, ובכל זאת, אליהו התפלל עבורו שהקיר הסדוק שלו יהיה יציב וחזק כמקודם. אך שוב – אסור לשאול שאלות.
בסופו של יום הגיעו השניים לעיר יפה; מכל פינה נשקף עושר ושפע. הם כיוונו את צעדיהם אל בית-הכנסת. היה זה מבנה מפואר ומעוצב בהידור.
רבי יהושע חשב שבעיר כזאת לא תהיה להם כל בעיה להשיג מקום שבו יוכלו להתארח. אך הדבר לא היה כך. האנשים לא היו חביבים ביותר. כאשר הסתיימה התפילה, לא ניגש אליהם אף אחד לשאול היכן הם מתכוונים לאכול או ללון. בסופו של דבר הם נאלצו לבלות את הלילה בבית-הכנסת, כשהם מתכרבלים על הספסלים ללינת הלילה, מבלי לאכול ארוחת-ערב.
בבוקר, כשהיו מוכנים לעזוב את העיר, ברך אליהו את כל תושביה כשהוא מאחל להם שכולם יהיו למנהיגים. שוב, היה הדבר לחידה בעיני רבי יהושוע. מדוע ברך אליהו את האנשים שלא קיימו בהם הכנסת אורחים?
בערבו של אותו יום, הגיעו לעיר אחרת. היה ניכר לעין שבעיר זו, הקהילה אינה עשירה כמו הקודמת: בית-הכנסת לא דמה כלל ליופיו של הקודם, אך האנשים היו מאד הגונים, חביבים וטובי לב. הם עשו כל שביכלתם כדי לתת לאורחים הרגשה נוחה. לפני שעזבו את העיר, ברך אותם אליהו, "יהי רצון שרק אחד מכם יהיה למנהיג".
בשלב זה לא יכול עוד רבי יהושע להתגבר על סקרנותו. הוא אמר לאליהו, "יודע אני שעל ידי שאשאל אאבד את זכותי לארח לך לחברה, אך אינני יכול להמשיך כך. אנא בטובך, באר לי את פשר ארבעת המקרים".
"ובכן", אליהו החל להסביר: "הזוג הזקן שפגשנו תחילה הם אנשים נפלאים שעשו עמנו חסד רב. רציתי לברכם, אך הנה אותו יום נועד להיות יומה האחרון של האשה.על ידי שהתארחנו בביתה, ניתנה לה הזדמנות לקיים מצות הכנסת אורחים נאה, וזכות מצוה זו היתה גדולה דיה להדוף את הגזרה, אך לא לגמרי. לכן התפללתי שהפרה, שהיתה כה חשובה להם בהיותה מקור מחייתם – תמות. זו הפרה תלך למיתה והאשה תלך לחיים טובים ארוכים ולשלום. רואה הנך, מות הפרה היה ברכה עבור בני הזוג.
"אודות ביתו של הקמצן – באותו קיר סדוק חבוי אוצר גדול. הקיר היה חלש ותוך זמן קצר היה מתמוטט. בגלל קמצנותו של האיש והתנהגותו הגסה, התפללתי שהקיר יתחזק כדי שהוא לא יתוודע לאוצר ולא יוכל להנות ממנו.
"ובאשר לאנשים בעיר העשירה", המשיך אליהו, "תפילתי כי כולם יהיו מנהיגים בעיר, לא תביא עמה ברכה כלל אדרבה, זו היפך הברכה. כי הדבר ההרסני ביותר שיכול לקרות לעיר הוא שכל אחד מאזרחיה רואה את עצמו כמנהיג.
"בעיר האחרת שבה האנשים היו בעלי חסד, נתתי ברכה אמיתית: שרק אדם אחד מהם בלבד יהיה למנהיג אמיתי של העיר".
סיפור זה מכיל לקח עבור כולנו. כמו רבי יהושע בן לוי, עלינו להבין שהחיים הם כמו פזל גדול העשוי מהרבה חלקים, שרק מעט מהם נמצאים בידינו. אין פלא שיש לנו קושיות. כי מה שידוע לנו אודות עצמנו ואודות אחרים, הוא כמו ידיעת חלקים אחדים מתוך פזל ענק בן 5,000 חלקים. הייפלא, אפוא, שהחלקים המעטים שבידינו נראים כאילו אין להם כל משמעות? התמונה המתקבלת מחיבורם של החלקים שבידינו זה לזה, אינה נראית כלל כמשהו מסוים, ונראה כי אינה מובילה לשום דבר.
עלינו להיות סבלנים ולהבין שאיננו מכירים את כל מרכיבי התמונה בשלמותה. לא את אלה שמספרים על עצמנו, לא את אלה המתארים מה שארע מוקדם יותר בחיינו, או מה שיארע יותר מאוחר. לא את אלה המתארים אנשים אחרים בקהילתנו, וגם לא את אלה המספרים על הורינו וילדנו.
אם כן, ראייתנו מוגבלת ביותר, ולכן אין אנו מבינים הרבה מהדברים שאנו רואים.
[1] סדר הדורות, ערך רבי יהושע בן לוי, סימן ד, עמ' 192
.jpg?BannerID=33)
