הדעת שבפה - ביחוד ובנשיקה

בתורה מכונה יחוד בני הזוג 'ידיעה' (כמו שכתוב: "והאדם ידע את חוה אשתו"). ואכן, לפי החסידות, פנימיות ספירת הדעת היא כח היחוד. מימוש כח היחוד של בני הזוג דורש תהליך קירוב דעת שלם עד ליחוד מלא, המונחה כולו על ידי כח הדעת:

למושג 'דעת' שתי משמעויות:

א. מודעות עצמית, המבטאת ריחוק ו'הסתכלות מן הצד' – משמעות המבליטה את המודעות העצמית הנפרדת של כל אחד מבני הזוג.

ב. ידיעת האחר, המבטאת חיבור וקשר לזולת. שתי משמעויות הדעת הן שתי הפנים של "עץ הדעת טוב ורע" – "רע" היינו פירוד של האדם לעצמו, ואילו "טוב" היינו חיבור ו"דבק טוב".

ידיעת עצמי

שיא הדעת המתוקנת – היחוד האמיתי של בני הזוג להיות "בשר אחד", הוא כשידיעת בן הזוג נהפכת לחלק מידיעת העצמי, שהמודעות העצמית כוללת בשלימות גם את בן הזוג. אז אין כל דעת נפרדת ו'רעה', וכשנותר רק "עץ הדעת טוב" הוא מתחבר ל"עץ החיים" וזוכים ל"ראה חיים עם אשה אשר אהבת".

אכן, כל עוד יש נקודות ריחוק בין בני הזוג – בשל אופים השונה וכו', עליהם לכלכל את צעדיהם מתוך מודעות מלאה, כשכח הדעת מבחין בהבדלים בין בני הזוג ומעורר מודעות לרגישויות הזולת ולצרכיו. הריחוק דורש מודעות בלתי טבעית, משום שפעולה ספונטנית טרם תיאום מוחלט פוגעת בבן הזוג שטבעו שונה. שימוש נכון בהארת הדעת למרחוק, תוך הדגשת ההפרדה והשוני בין בני הזוג, מגשר על המרחק ומונע חיכוכים וצער בשל ההבדלים. אכן, ככל שהמודעות הנכונה גורמת לקירוב הדעת ולידיעת הזולת באופן נכון, מתקרבים למצב בו מייחדת הדעת את מודעות שני בני הזוג והופכת אותה לאחת, עד לעצם היחוד של "והאדם את ידע את ...אשתו", בו מתבטל השוני בין בני הזוג והם מתואמים לחלוטין.

הדעת גנוזה בפה

הדעת, על שתי משמעויותיה, מתגלה בפה האדם – "דעת גניז בפומא" [הדעת גנוז בפה (הזהר)]: ראשית משמש הפה לדיבור המגשר על פערים ושוני (שהרי, כשיש אהבה ותיאום מוחלטים אין צורך בדיבור, ודי בהסתכלות עיניים אוהבת). הדיבור כשלעצמו, כממחיש את המודעות הנפרדת של הדוברים (ה'רע' שבדעת), עלול להתדרדר למקור כעס וחיכוכים, ועל כן נדרשת בו הארת מימד החיבור והקשר (ה'טוב' שבדעת). הדעת מאירה בפה מודעות נכונה לדיבור – מכוחה מתמתק הדיבור, מגשר על מרחק ומבטא נכונה אהבה וחסד. רק אחרי תיקון הדיבור מתגלה בפה עצם הדעת המתבטא בכח היחוד שבפה – הנשיקה.

בנשיקה מתוקנת מתבטלת לחלוטין המודעות הנפרדת של בני הזוג, והם מגיעים לידיעה הדדית מלאה ועצמית. 'זיווג נשיקין' שכזה מערב את האיש והאשה כל כך, עד שאין להבחין מי המשפיע ומי המקבל, ובאמת כל אחד כולל בתוכו את שתי המדרגות.

הנשיקה קרויה בזהר :"אתדבקות רוחא ברוחא" [דביקות רוח ברוח] – דבקות זו היא הראשית והשרש של חיבור בני הזוג.

הידיעה שבנשיקה היא התקשרות עצם בני הזוג, שלמעלה מזרימת האהבה שבהסתכלות העינים האוהבת שלהם (שהיא עדיין זרימה בין שני שונים דווקא). לכן, כלל, ניתנת נשיקה באופן טבעי מתוך עצימת העיניים.

בקשר הגופני בין בני הזוג, הנשיקה ('זיוגג נשיקין') היא שלב מעבר בין חיבוק ובין הזיווג ממש.