נשמה שלי...

בספר התניא מבואר כי ישנה אהבה לה' "הכלולה מכל בחינות ומדרגות אהבה רבה ואהבת עולם, והיא שוה לכל נפש מישראל וירושה לנו מאבותינו". זו האהבה הבאה מתוך התבוננות כי ה' הוא חיינו, וכפי שאוהב האדם את נשמתו ומשתוקק לכך שתמשיך להחיותו, כך עליו לאהוב את ה' שהוא נפשו וחייו האמיתיים:

"והיינו מה שכתב הזהר על פסוק "נפשי איויתיך בלילה וגו'" – "דירחים לקודשא בריך הור רחימותא שנפשא ורוחא כמה דאתדבקו אילין בגופא וגופא רחים לון וכו' [=שיאהב את הקב"ה אהבת רוח ונפש, כמו שנדבקים הם בגוף, והגוף אוהב אותם]... וזה שכתוב 'נפשי איויתיך', כלומר, מפני שאתה ה' 'נפשי' וחיי האמיתים, לכך 'איויתיך', פירוש שאני מתאוה ותאב לך כאדם התאוה לחיי נפשו, וכשהוא חלש ומעונה מתאוה ותאב שתשוב נפשו אליו, וכן כשהוא הולך לישון מתאוה וחפץ שתשוב נפשו אליו כשיעור משנתו, כך אני מתאוה ותאב לאור אין סוף ברוך הוא חיי החיים האמיתיים...".

גם בין איש לאשתו צריכים לעורר אהבה שכזו, כאשר כל אחד יוכל לפנות לזולתו כ"נשמה אהובה שלי". זו אהבה מתוך תחושת התלות העצמית והחיובית בין בני הזוג, כאשר הם חשים שאינם יכולים להסתדר זה בלי זו וזו בלי זה.

אינה תלויה בדבר

אהבה כזו בין איש לאשתו היא "אהבה שאינה תלויה בדבר". "אהבה התלויה בדבר" פירושה תלות שלילית ביכולות או בתכונות הקיימות בבן הזוג ומספקות את צרכי שלי. אז – כאשר "בטל הדבר, בטלה האהבה" (ואף מתעורר כעס תחתיה, שהרי איש אינו אוהב להיות תלוי ובלתי עצמאי, והשחרור מהתלות השלילית מגלה את הכעס שהסתתר תחתיה כל העת).

"אהבה שאינה תלויה בדבר" מתפרשת כאהבה שאיננה תלויה בדבר חיצוני – בפרט מסוים או בסיפוק אינטרס כל שהוא, אלא אהבה המכוונת אל העצם השלם, מתוך תחושה שלא ניתן להסתפק בפחות מכל כולו, משום שבלעדיו אין שום דבר. זו תלות חיובית ועצמית – קשר שלם על הזולת, בו קיימת תחושה שבן הזוג כה יקר ואהוב עד שאין חיים בלעדיו.

על כל איש ואשה להתבונן כי בן זוגם הוא המשלים אותם. לאיש בלא אשתו, או לאשה בלא בעלה, אין קיום אמיתי. רק ביחד נאמר "ויקרא את שמם אדם", וחייהם הנשמתיים תלויים אחד בשני. מתוך התבוננות זו, זוכים לראות את החיים שהוא מעניק לי ולשמוח בהם באהבה רבה - "ראה חיים עם אשה אשר אהבת".