כוונות הזיווג בימי המעשה

מבואר בכתבי האר"י כי יום השבת מכוון כנגד עולם האצילות, כאשר בשלשת הימים שלפניו (רביעי- חמישי- שישי) עולים לקראתו בעולמות עשיה-יצירה-בריאה ובשלשת הימים שלאחריו (ראשון-שני-שלישי) יורדים ממנו בעולמות בריאה-יצירה –עשיה. בעולם האצילות - ביום השבת – מתקיים הזיווג העצמי והנעלה של תלמיד חכם, ואילו הזיווגים של ימות החול שייכים לעולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה. על פי סדר הימים כנגד עולמות אבי"ע ניתן ללמוד כוונה מיוחדת ושונה לזיווג בכל יום ויום מימות השבוע:

הזיווג שביום השבת מבטא אחדות עצמית, שלמעלה מכל פירוד,  כפי שמופיעות נשמות בני הזוג בעולם האצילות –עולם האחדות. בשבת מורגש לגמרי כי "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי" (והרמז: עצם בשר עולה בגימטריא שבת). אז כוונתם העיקרית בזיווג היא ההתדמות לזיווג קוב"ה ושכינתיה  המתחולל בעולם העליון. זהו זיווג בין הנפשות האלוקיות של בני הזוג- כאשר גם כוונת ההולדה שלהם בזיווג זה היא "להרבות את הדמות" ולהמשיך לעולם עוד נפשות אלוקיות נעלות (נשמות דאצילות).

בימים ראשון ושישי, שכנגד עולם הבריאה- עולם השכל והמחשבה- הזיווג בין בני הזוג הוא שכלי במהותו. זיווג זה מבטא את דבקות המחשבה של בני הזוג, והוא נועד לתקן את שכלם. בזיווג זה נפגשות הנפשות השכליות של האיש ושל האשה, וכוונת הזיווג היא 'הגיונית' ביותר- העמדת צאצאים מתוך מגמה תכליתית-שכלית לקיים את העם היהודי בכלל ולהנציח בפרט את בני הזוג.

בימים שני וחמישי (ימי הקריאה בתורה), שכנגד עולם היצירה- עולם הרגש- הזיווג בין בני הזוג הוא רגשי, בו משתפכות נפשות בני הזוג זו אל זו. לבושו של הרגש הוא כח הדיבור –השתפכות הנפש באה לידי ביטוי, כמובן, בשיחות אישיות החושפות את הנפש. תיקון הרגש, המתחולל בזיווג בימים אלו, הוא ההתחשבות בבן הזוג ומילוי צרכיו הרגשיים. בזיווג זה נפגשות הנפשות החיוניות של בני הזוג (או בלשון הרמב"ם-המכוון את מדרגות הנפש כנגד דומם-צומח-חי-מדבר, ועפ"י קבלה היינו בסוד אבי"ע מלמטה למעלה- "הנפשות הצומחות", על שם צמיחת והתפתחות הרגש). "כל חי מתנועע" ותיקון התנועה- המבטא את התרגשות הלב- הוא בקיום של מצוות "וענתה", בה מכוון האיש לענות לצרכיה הרגשיים של אשתו.

בימים שלישי ורביעי, שכנגד עולם העשיה-עולם הטבע והמעשה- הזיווג המעשי הגופני נועד לתקן את הגוף. בזיווג זה נפגשות הנפשות הטבעיות של בני הזוג, והמניע שלו הוא הדחף הטבעי- גשמי. הכוונה הנכונה זה היא שמירת בריאות הגוף או המתקת היצר- מוטב למלא את תאוות הגוף הטבעיות בהיתר, מאשר ח"ו ליפול באיסורים. עם זאת כאשר נמשכת הכוונה הנכונה גם למניע טבעי ונמוך זה של הזיווג, יש בזיווג מעלה של שמירת הברית ותיקון על כל הנפילות ופגמי הברית.

בתוך כל אחד מזוגות הימים ניתן לתת גוון שונה של הכוונה: כל כוונות ימי החול צריכות להתקשר ביום השבת ולהמשיך את קדושתו לזיווג, אך בעוד שבשלושת הימים הראשונים של השבוע הכוונה העיקרית היא המשכת קדושת השבת אל תוך ימות החול (מלמעלה למטה), הרי שבשלושת הימים האחרונים של השבוע  הכוונה העיקרית היא התרוממות החול לקראת קדושת השבת (ממטה למעלה). בימים הראשונים של השבוע עוד מורגשת בין בני הזוג השראת זיווגם בשבת שעברה, והיא מחדירה ממד פנימי יותר לכוונת הזיווג. בימים האחרונים של השבוע כבר לא מורגשת הארת השבת הקודמת, ובתוך הזיווג צריך להופיע ממד של תשובה והשתוקקות לקראת קדושת השבת העתידה לבוא- רצון לעלות מדרגה לדרגה בכוונת הזיווג, עד להתאחדות העצמית של יום השבת.