המשמעות של התורה

המשמעות המילולית המקורית של המילה "תורה" נגזרת מלשון 'הוראה', או הקניית ידיעות. התורה היא ספר ההוראות הכולל את מלוא המידע שהבורא ה'יצרן', העניק לנבראים לביצוע המשימות של ה'מוצר' – הבריאה. התורה כוללת בתוכה שש מאות ושלוש-עשרה מצוות המיועדות לעם ישראל, ושבע מצוות המיועדות לבני נוח.

כמובן במצוות הן ציווים ופקודות שה' מצווה את בני ישראל ואת בני נוח, מצות מלשון ציווי. אולם למצוות יש משמעות עמוקה יותר, לפיה באמצעות המצוות נוצרת התחברות  של הנבראים עם הבורא, מצווה מלשון 'צוותא' (מארמית: יחד). היהודי, אפוא יכול להתקשר אל הבורא על ידי קיות המצוות, המקיפות את כל שטחי החיים, שכן המצות משמשות מעיין 'צינור' שמאפשר חיבור בין הבורא לנבראים.

החיבור שהמצוות מאפשרות ליצור בין הבורא לנבראים הוא 'דו סיטרי': כאמור, על ידי קיום המצוות הנבראים מתחברים עם הבורא. ויתרה מזו, המצוות אף מאפשרות את שיבוץ הקדושה האלוקית בתוככי העולם בצורה תמידית. הליכה בדרכי התורה והמצוות פועלת גם על עולם החומר ומקדשת אותו.

זוהי משמעות הכינוי "העם הנבחר", העולה מן הפסוק בו ה' אומר לבני ישראל: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..." (שמות,יט:ו). במילים "ממלכת כהנים" בוודאי אין הכוונה לכך כולם מיועדים להיות 'כהנים', שכן רק חלק משבט לוי מוגדרים להיות 'כהנים' במשמעות הידועה של המילה. הכוונה בפסוק זה היא, להטיל על בני ישאל תפקיד שדומה במהותו הפנימית לתפקיד שהכהן ממלא במשכן (או בבית המקדש). כל יהודי כיחיד נדרש לקרב את הנבראים לה' ואת ה' לנבראים, והעם היהודי כאומה נדרש להביא "אור לגויים"!

כתוצאה מקיום התורה ומביצוע המצוות, מקיימיה, כאנשים פרטיים, מתנהלים ומתנהגים בקדושה, והעם המקיים באופן קיבוצי את התורה נעשה קדוש. משמעו המונח "קדוש" היא – "מובדל ומופרש". כלומר, שמירת המצוות מבדילה את העם היהודי ומרוממת אותו מההוויות החומרניות של העולם המטריאלי המגושם. לאמיתו של דבר המושג קדוש" מתייחס לה' – "הקדוש ברך הוא", כי רק הוא קדוש באמת לאמיתה, רק הוא נבדל ואינו תלוי ואינו קשור בעצם בשום דבר אחר. ואם כן, על ידי המצוות, באמצעותן האדם מתקשר ומתחבר עם ה', הוא נעשה נבדל ומרומם (אם מעט ואם הרבה) מהוויות העולם. כאשר יהודי שומר מצוות הוא מתחבר עם השכינה ומייצר משכן לה' בעולם החומרי, ובכך הוא ממלא את יעודה של הבריאה.

משה קיבל תורה בסיני את התורה על שני הפנים שלה: הפן הנגלה והפן הנסתר. במתן תורה ניתנו למשה גם "גוף" התורה – החוקה, ההלכות המעשיות והמוסריות על מלוא היבטיהן, וגם "נשמת" התורה – הרובד הנסתר, החלק הפנימי של התורה.

לא בכדי היה זה משה שקיבל את התורה. אכן, גם אהרון ומריים היו נביאים גדולים והכירו היטב את ה'מסורת הנסתרת'. למרות זאת, דווקא משה קיבל את התורה בסיני. הסיבה לכך נעוצה בכך שדווקא עליו נאמר: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר,יב:יג), ולכן היה דווקא הוא ראוי יותר מכל אדם אחר לקבל את התורה.

גם הפן הנגלה של התורה ובמיוחד הפן הפנימי והנסתר של התורה – מקורם הוא אלוקי. שום אדם בעולם, חכם ונעלה ככל שיהיה, אינו מסוגל להשיג באופן עצמאי ובכוחותיו שלו את החכמה האלוקית. הדרך היחידה באמצעותה הייתה התורה יכולה לבוא לעולם – היא, שהקב"ה בכבודו ובעצמו ימסור את התורה. לכן, כדי להיות הראוי ביותר לקבל את התורה מפי ה', אין די בסגולות אישיות נעלות כחכמה וכדומה. בנוסף לתכונות הללו נדרשת בעיקר תכונת ההתבטלות. האיש אשר יפנים עמוק יותר את האפסיות שלו כלפי הבורא, יהיה ראוי יותר להיות האדם אשר יקבל פנים בפנים את החכמה האלוקית בשלמותה.

זוהי משמעות דברי המשנה "משה קיבל תורה מסיני". חכמים דרשו שתכונותיו של הר סיני סימלו יותר מכל את מושג ההתבטלות, משום היותו הנמוך, הקטן והשפל אך גם העדין מההרים כולם. לכן ניתנה בו התורה. המשנה מחברת בין משה להר סיני. המשמעות העמוקה של המשנה היא שמשה קיבל את התורה משום שהוא דווקא היה היחיד שגילם באישיותו לא רק תכונות וסגולות אישיות נפלאות של חכמה נשגבה וכושר מנהיגות יוצא מגדר הרגיל, אלא גם התבטלות מוחלטת, הפנמה והבנה עמוקה ביותר של היותו אפסי מול הבורא האין סופי.

ומשניתנה התורה בעולם, למשה ועל ידו לכולם, ניתנו לנו היכולת והאתגר לגשר על התהום הפעורה בין הבורא לנברא. בתורה אנו לומדים כיצד לחיות בתוך העולם ובו בזמן להיות מעליו, איך מצד אחד לא לשקוע בביצה החומרנית, ובד בבד לא לברוח מהמציאות. המטרה של היהודי היא לנצל ולהעלות לקדושה את כל פעולותיו בכל רגע נתון במשך היממה, לקיים את המצוות הלכה למעשה, "ראשו מגיע השמימה", ובה בשעה הרגליים ניצבות על גבי הקרקע. כך התורה מרוממת את האנושות כולה למציאות נעלה יתר, בה האור האלוקי מאיר את החושך הגשמי.