אדם הראשון

אחרי שה' ברא את כל העולם כולו, והבריאה כולה עמדה על מכונה ועל תפארתה, היה חסר רק דבר אחד קטנטן...את האדם. או אז: "ויאמר אלוקים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו...ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אתו: זכר ונקבה, ברא אותם". האדם קם והיה.

הקושי הוא, שאחד מ'עיקרי האמונה' שנוסחו בידי הרמבם היא האמונה שלבורא אין גוף ולא דמות הגוף. אין שום מושג או תיאור שיכול להגדיר או לתאר את הבורא האינסופי. מהי, אם כן משמעות המילים "נעשה אדם בצלמנו" – כאילו יש לבורא 'צלם' בתבניתו נעשה האדם, הלא המונחים הגשמיים אינם שייכים ביחס לבורא? מהו, אפוא, ה"צלם" אודותיו מדובר בפסוק?

האדם ניחן בכמה מרכיבים אישיותיים המייחדים והמבדילים אותו באופן מהותי מיתר היצורים שביקום: בשכל, ביכולת ההבנה המוסרית ובבחירה החופשית. לאור זאת מבארים מפרשי התורה, כי תכונות אלו בהן האדם התברך ומתייחד, הן העומדות בבסיס ההשוואה שעורך הפסוק בין הבורא לאדם – "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". תכונות אלו – השכל, המוסריות, הבחירה – נמצאים רק בבני האדם, ולא אצל שום ייצור אחר. הסיבה לכך היא לא מצד מציאותי העצמית של האדם. הוא כשלעצמו אינו אלא אחד בין שווים, עוד אחד בין יתר יצורי הבריאה. אבל מצד 'צלם אלוקים' שבתבניתו האדם נברא, ניתנו לאדם הכוחות המיוחדים הללו בהם נבדל הוא מיתר יצורי הבריאה.

אולם הקבלה מעניקה מימד שונה ועמוק למינוח "צלם אלוקים". ביטוי זה הנאמר בפסוק, אינו מתייחס לבורא עצמו שכן, כאמור הבורא אינו ניתן להשגה. הכוונה במונח "צלם אלוקים" היא לתהליך הבריאה עצמו. האדם, על נשמתו וגופו משקף את התשתית הרוחנית של העולמות העליונים ואת סדר השתלשלות הבריאה. כלומר, מבחינת המהות הפנימית של האדם, הוא בעצם חלק מהמכלול האלוקי. אמנם זהו חלק 'נמוך' של גילוי האלוקות, אבל זהו חלק שמשקף דרגות נעלות ביותר.

משמעות עמוקה זו הניתנת על ידי הקבלה למונח "צלם אלוקים", באה לביטוי בדברים שאיוב מעיד על עצמו: "מבשרי אחזה אלוקה" (איוב,יט:כו). כלומר, התבוננות בנפש האדם ובגופו מביאה להשגת מקורם הרוחני בעולמות העליונים.

בריאה באמעות 'דיבור'

 

העולם הגשמי משקף איפוא עולמות נעלים יותר.כאמור לעיל ברמז, הדבר קשור למבנה הבריאה כפי שמציגה אותו הקבלה: הבריאה בנויה משלבים שלבים, כל שלב נמוך מעט מקודמו, וכך מתחולל לו תהליך הבריאה(בהמשך הפרקים הנושא נידון בהרחבה). כאן יש לציין, כי בהסבירה את שלבי הבריאה השונים, הקבלה משתמשת בנברא – באמצעות השאלות והמשלת הדבים מהם הוא מורכב ואותם הוא עושה – לרמז ולהשליך על הבורא. אולם מן ההכרח לזכור היטב שהבורא הוא מעל כל הגדרה אנושית אפשרית, ואין הדברים באים אלא בתורת 'השאלה' בלבד, בכדי לקרב את הדברים אל השכל.

דרך זו מאפשרת גם לקרוא את סיפור מעשה בראשית, ואת דמותו של אדם הראשון, באור בהיר ובהבנה מעמיקה יותר.
הכתובים המתארים את הבריאה משתמשים לרוב בביטויים של דיבור כלפי פעולות הבריאה של ה'. לדוגמא: "ויאמר אלוקים 'יהי אור'" (בראשית,א:ג).

הקושי הוא, שאם לבורא אין גוף ולא דמות הגוף וכל הגדרה גשמית אינה חלה עליו – המסקנה הפשוטה הנובעת מכך היא, שאין לבורא פה או מיתרי קול. בהתאם לכך, הפסוקים, בהם נאמר "ויאמר אלוקים", מעוררים את התהייה בדבר השימוש בהגדרה של דיבור, האמנם אלוקים מדבר?!

הקבלה מסבירה את השימוש בלשון זו ("ויאמר") ביחס לאלוקים, כנושאת בכנפיה משמעות שונה ועמוקה מהמקובל. למעשה הפסוק עורך כאן הקבלה בין המשימה שממלא הדיבור בעולם הפיזי, לבין המקבילה הרוחנית של הדיבור, אותו הדבר בו אלוקים 'השתמש' כאשר ברא את האור (ואת הבריאה כולה):

בעולם הפיזי הדיבור נועד לבטא את אשר מתרוצץ במחשבתו של האדם המדבר. לאמיתו של דבר, בכל מילה שהוא מוציא טמונות מחשבות רבות ושונות. אך המדבר מנקז ו'מצמצם' את מחשבותיו אל המילים התחומות בגבולות השפה. תהליך זה,  שהמדבר מבצע תוך כדי דיבור יש בכוחו לשמש הדמיה לתהליך המתחולל התהליך הבריאה: צימצום האור האלוקי האין סופי וניתובו לתוך כלים מוגבלים (ראה פרק יב: צמצום). בעת הבריאה ה' מזער אנרגיה אדירה למימדים הזעומים של העולם. זאת, בדומה למשימה שהדיבור ממלא, בבטאו בצורה מצומצמת ומוגדרת כלפי חוץ את מחשבותיו המרובות של המדבר. מטעם זה התורה מכנה את תהליך הבריאה בביטויים של דיבור.

ואכן, המשנה מתארת את תהליך הבריאה כך: "בעשרה מאמרות נברא העולם"(אבות, ה:א). כלומר, תהליך זה של 'צמצום האור' ומזעור האנרגיה – בכדי שיתקיים העולם, התבצע על ידי 'עשרה מאמרות'.

למעשה, כל אות ואות בלשון הקודש מסמלת כח אלוקי שונה. באופן כללי מאוד, גיבוש האותיות לכדי 'מאמרות', הוא למעשה התלכדות של כוחות אלוקיים, היוצרים את הבריאה על פרטיה ודקדוקיה.

ניתן להמחיש זאת בסיועה של הכימיה, המלמדת כיצד ליצור חומרים מגוונים באמצעות תערובות של רכיבים כימיים שונים. אם נערבב סודיום- הידרוקסיד עם חומצה כלורית, לדוגמא, נקבל מלח ומים. הריאקציה של הסודיום שהוא מתכת פעילה והכלורית שהוא גז רעיל, יוצרת מלח שהוא חומר שאינו מתכלה, עם מים שהם מקור החיים. בהתאם לדוגמא זו, כל אות מהאלף בית מבטאת כח אלוקי מסויים, אך התלכדות האותיות בוואריאציות שונות, מניבה הרכב חדש של כוחות אלוקיים שיוצרים עולם כה רב -גוני כעולמנו.

בלשון בקודש קיימות עשרים ושתיים אותיות (ועוד חמש אותיות סופיות) אשר כולן כאחד כמוהן כ"אבני בנין" (ספר היצירה). ככל שיצורפו לבנים אלו בתרכובות שונות, כך יווצרו "בתים" רבים ושונים.

אדם הראשון ו'מערכת ההפעלה' של הבריאה

 

אין כל ספק בכך שאדם הראשון היה מודע לתהליך הרוחני העמוק של מעשה בראשית. האדם הראשון ידע את שפת 'מערכת-ההפעלה' של הבריאה – היא לשון הקודש, השפה באמצעותה נברא היקום כולו, וכמו כן היתה לו הגישה לכל המידע שנמצא בתוך ה"כונן קשיח". לאדם הראשון היה מבט אחר על העולם, וכשהוא הביט סביב הוא ראה לא רק את התבנית הגשמית של העולם, אלא גם את המהות הפנימית החבויה בו.

האדם הראשון ידע היטב את הכח הנעלם בצירופי האותיות (או: "המסורת הנסתרת"), כפי שנאמר בתורה: "וייצר ה' אלוקים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמיים, ויבא אל האדם לראות מה יקרא לו. וכל אשר יקרא לו האדם, נפש חיה הוא שמו"(בראשית,ב:יט).

בפסוק זה נאמר, כי ה' ביקש לדעת כיצד אדם כינה את הנבראים. למעשה, משמעות הדבר היא שהאדם הראשון ידע את המהות הפנימית של כל חיה ועוף בעולם. אדם ידע את המרכיב הרוחני שמחיה את כל אחד ואחד מהם ואת הצירוף הרוחני המותאם לו, ולפי זה לקלוע היטב למטרה בקריאת שמו של כל דבר בבריאה. רק אדם הראשון ניחן ביכולת מיוחדת זו להציץ מעבר למעטה החיצוני של החיה, ולהתמקד במהות הפנימית, הכוחות הרוחניים שמהוים אותה כל העת. מאחר ששם החיה הוא צירוף הכוחות האלוקיים הגלומים באותיות הקודש, לכן ידע אדם הראשון לקלוע אלהמטרה כאשר נתן לחיות ולעופות את שמותיהם.

בטווח רחב יותר מלמדת אותנו עובדה זו, אשר כל הנבראים מושפעים ישירות הן משמם העברי והן מהאותיות היוצרות את שמם. מסיבה זו מקפידים בעת תפילה על החולה לומר דווקא את השם העברי, כי זהו השרש הפנימי של חייו של האדם. וכמו כן, לעיתים נוהגים להוסיף שם לאדם חולה – כיוון שיש בכוחו של שם נוסף להמשיך זרימה חדשה בחיים (השם חיים לגבר וחיה לאשה, שניהם רומזים לעניין החיים).

ההסבר לדבר זה, שאדם הראשון ידע לראות בכל דבר לא רק את ההיבט הגשמי שלו, אלא גם את שורשו הרוחני, נעוץ בכך שבגן עדן, בה הוא חי באותה תקופה, היתה האלוקות בהתגלות מוחלטת. כתוצאה מכך הכח האלוקי האיר בכל פרט מעולם הדומם, הצומח והחי, ואדם הראשון ראה בעליל את המהות הפנימית של כל דבר, זו שמחיה אותו. אותה העת כמנצח ראשי על תזמורת בעלת אלפים רבים של כלי נגינה המנגנים יצירות מופת בהרמוניה נהדרת,  קרא אדם הראשון לבריאה להשתחוות לפני מלך מלכי המלכים, כמו שכתוב בתהילים "באו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עשנו".

ליכוד החומר והרוח

 

המשך התיאור, המופיע בתורה, אודות בריאת אדם הראשון מלמד אותנו אף הוא על מהותו של אדם הראשון. וכך נאמר שם: "ויצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. ויהי האדם לנפש חיה".(בראשית, ב:ז).

יצירת האדם הראשון, מסמלת את החיבור בין שמיים וארץ. אכן, אברי גופנו נוצרו "מן האדמה" (ומכאן שמו "אדם"), אולם מקור נשמתו הוא בבחינה העמוקה ביותר של האלוקות.

כשם שהמקור לגופו מצויין בפסוק – "מן האדמה", כך גם המקור לצד הרוחני של האדם הראשון מופיע בפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים". כפי שנזכר לעיל, המונחים הגשמיים שנכתבו ביחס לבורא באים בתורת משל, ועל כן המשמעות של הביטוי "ויפח באפיו" – אין בכוונתה לציין נפיחה פיזית. ההסבר הוא, כפי שמבאר הזהר, שכמו שהנפיחה הפיזית היא הפחת רוח מתוככי האדם, "שתוכיות ופנימיות שבאדם, מוציא בנפיחתו בכח", כך גם נשמתו של האדם הראשון הגיעה מתוכיותו ופנימיותו של ה'. הסבר זה מבוסס על הכתוב בספר איוב שהנשמה היא "חלק אלוקה ממעל" (איוב, לא:יב).

מעניין לציין כי ליכוד זה בין שמיים וארץ, בין גשמיות לרוחניות, שבא לידי ביטוי בבריאת אדם הראשון – רמוז גם בשמו: הרכבתן של הרמיזות הנעוצות באותיות המילה "אדם", יוצרת תמונה שלימה בה מאוחדים הגשמיות והרוחניות. האות א' היא כנגד "אלופו של עולם" – הקב"ה יוצר שמיים וארץ, ושתי האותיות האחרונות יוצרות יחדיו את המילה דם. האדם הוא, אפוא, תרכובת של אלוקות (אלופו של עולם) וגשמיות (דם), איחוד של המדריגה הנעלה ביותר, עם התחתונה מכל.

אכן, כל אחד מהנבראים יכול לבחור בין נסיקה רוחנית לגבהים רמים או צניחה ישירה למעמקי תהומות החומריות, בין התעלות רוחנית נשגבה להשתעבדות לתענוגות עולם הזה. תכלית הבריאה, כאשר יבואר להלן, אינה בריחה לעולמות רוחניים ואף לא טמיעה בגשמיות. מטרתנו היא למצוא איזון בין שני העולמות, ולאחדם.

לפני ואחרי עץ הדעת

 

למרות התיאור המיוחד דלעיל על אדם הראשון, גם הוא חטא – בחטא עץ הדעת:

"ויצו ה' אלוקים על האדם לאמר, 'מכל עץ הגן תאכל. ומעץ הדעת, טוב ורע, לא תאכל ממנו. כי ביום אכלך ממנו מות תמות'" (בראשית ב:טז-יז). הביאור, על פי הקבלה, אודות חטאו של אדם הראשון באכילה האסורה מעץ הדעת – חורג מגבולות הדיון. עם זאת יש לציין, כי לפני החטא, יסוד הרע היה רק גורם חיצוני שהתלבש בעץ הדעת ובנחש. אולם בעת אכילת הפרי האסור, האדם הפנים לתוכו את המאבק להכריע בין טוב לרע. בעקבות חטא זה, הסתלקה השכינה מהעולם והחלה מתחוללת מלחמה מתמדת לתיקון ולשלמות מצב האנושות לדוגמת המצב בו היה קודם לכן, עת השכינה הקדושה שרתה בו בגלוי: האדם גורש מגן עדן.

במרוצת הזמן, אדם הראשון העביר הלאה לדורות הבאים את המסורת הנסתרת שקיבל מהבורא. אולם בימיו של אנוש נכדו, בנו של שת, נפוצה עבודת אלילים על פני כל כדור הארץ. למרות שחכמי אותו דור האמינו בה' הכל יכול, הם שגו במחשבה כי הבורא האציל מסמכותו כוחות נעלים לאיתני הטבע השונים. לבסוף, כתוצאה מאותה דביקות מוגזמת באיתני הטבע, החלו פשוטי הדור לזנוח את האמונה בבורא לטובת האלילים. מגרעת זו בדעותיהם של בני האדם, גרמה לעליה – התרחקות נוספת של השכינה, שכאמור, הסתלקה קודם לכן בעטיו של חטא עץ הדעת. תהליך הסתלקות השכינה מוסבר בפירוט בדברי המדרש ל"שיר השירים".

שם מופיע שהאדם הראשון גרם להסתלקות השכינה מהארץ לרקיע הראשון. בעקבות חטא קין והבל, היתה הסתלקות נוספת מהרקיע הראשון לשני. עם חטא אנוש, מהשני לשלישי וכו'. לבסוף, בעטיים של תחלואי הדורות הבאים, הגיעה השכינה עד לרקיע השביעי. אברהם אבינו הוא זה שבשגב פעולותיו החל 'להוריד' את השכינה מהרקיע השביעי לשישי, יצחק מהשישי לחמישי וכך הלאה עד שבזמן משה רבנו, שהיה השביעי לאברהם, חזרה השכינה לשכון בארץ – במשכן שבנו בני ישראל במדבר.

אכן, המושג "הסתלקות השכינה" אינו מצביע על הסתלקות הבורא מעולמנו, שהרי הוא זה שמחיה אותו בכל רגע, (כפי שיוסבר בכמה מן הפרקים הבאים). הסתלקות השכינה מתייחסת למצב של העדר הרגשת האלוקות מצד הנבראים. הסיבה לקהות חושים זו היא, שהחטא יוצר חיץ בין האדם לבוראו, עבודת הצדיקים היא להשיב את העולם למצבו הקדמוני, הקמאי, טרם התבצע החטא הראשון.

בשפת הקבלה, עבודה זו, לה גם אנו נקראים, מכונה 'תיקון' העולם. ברם, בעשרה דורות בין אדם לנח, רק קומץ צדיקים הכירו באמת. החטאים והחוטאים רבו כל כך, עד שלבסוף ה' הביא מבול במטרה לטהר את כל היקום משחיתותן, בדומה לכלי טמא שנטהר במי המקוה. מהאנושות כולו נותר רק נח ושלושת בניו, שם, חם ויפת. נח היה זה שמסר לבנו את המסורת הנסתרת שבהמשך הועברה לצאצאו, עבר.