משל ומציאות

חידושה העיקרי של תורת החסידות בתורה, הוא התרגום של מושגי הקבלה, כפי שהם מופיעים בעיקר בכתבי האריז"ל, לשפת הנפש. מושגים שהובנו עד כה על ידי המשלתם ליחסי קירבה משפחתית (כתיאור ארבע אותיות שם הוי' ב"ה – אבא אמא בן בת), התבוננות בעולמות, באברי גוף או בדרכי הנהגה שונות, הומשלו על ידי גדולי החסידות לתהליכים נפשיים ולמערכות יחסים מורכבות בין נפשות.

החיבור שבין חכמת הקבלה על מושגיה ומבניה המפורטים לבין התבוננות בנפש האדם, נותן את פירותיו בשני הקצוות של ההתבוננות:

בנמשל – ה' יתברך והתגלויותיו במציאות, החיבור מאפשר יתר הבנה והפנמה של ההשגות. שוב אין אלו השגות העוסקות בעולמות גבוהים, עמם לא זוכה להיפגש בדרך כלל אדם החי בעולם הזה, אלא השגות הקשורות לנפשו הוא ממש. כך מושגת יתר העמקה והתבוננות בפנימיות היחס של ה' לעולם ולא רק בחיצוניות שלו.

במשל –נפש האדם, עצם ריבוי ההתבוננות, החקירה והנבירה במעמקיה האין סופים (התבוננות שפותחה הרבה בחסידות בכדי לשכלל ולקרב יותר את המשל אל הנמשל – אין סוף ממש), מעוררת את מעמקי נפש האדם ומעלה אל המודעות את הרבדים העמוקים שבדרך כלל הם נסתרים ושרויים ב'על-מודע'. ההתבוננות הזו משתכללת ומעמיקה עוד כאשר מושלכים על הנפש המושגים העמוקים של תורת הקבלה, שביסודה נאמרה כלפי ה' יתברך, אין סוף ברוך הוא. התעוררות הרבדים העמוקים של הנפש, מלבד שהיא באה ממילא מההתבוננות באלקות, יש לה תכלית עצמית חשובה לאין שיעור, והיא העצמת והעמקת הקשר עם ה' – חשיפת ה'מקומות' היותר עמוקים ועצמיים של הנפש אל התודעה העומדת נכח פני ה'.

אם כן הכרת מבנה הנפש שתי מטרות לה: העמקת ההכרה של מציאות הנפש, והשימוש בהכרת המבנה הזה כמשל להשגת האלקות.