לחיות עם הזמן

הפעילות ב'הדלקת' אור נשמתו של יהודי שני, אינה מוטלת על יחידי-סגולה. זו זכותו וחובתו של כל יהודי.

משה רבנו לימד את בני אהרון בדרך מיוחדת במינה, שבגללה הם נחשבים בניו, ממש כפי שהם בני אהרון אחיו

קודם שהאדם בירר ותיקן את נפשו הבהמית, אין הוא יכול לעסוק בתיקון העולם שמסביבו. יתרה מכך, הוא עלול להידרדר עוד יותר. רק לאחר שהוא משעבד את עצמו לקב"ה והוא חדור בהכרה שהעיסוק בענייני העולם נועד אך ורק כדי לעבוד את ה', יש בכוחו לעסוק בתיקון העולם

מצד אחד האדם הוא נזר הבריאה ולכן הכין תחילה הקב"ה את הכול בעבורו, ורק אז בראו. מצד שני אומרים לאדם: "יתוש קדמך". ללמדנו שהתנהגותו של האדם קובעת את מהותו.

התשובה בהגדה לבן הרוחני - גם הדרגות הגבוהות ביותר שנגיע אליהן ברוחניות צריכות להיות קשורות אלינו באופן אישי, להבנה שלנו, ולא למחוק את עצמנו מהתמונה

התורה מגלה את התוכן הפנימי של כל העניינים. גם הירידה הגדולה ביותר, כמו הירידה שנגרמה בעקבות חטא העגל, היא ירידה לצורך עלייה, והיא מביאה אחריה את העלייה הגדולה

ההיבט שבהקמת המשכן שייך, כמובן, גם לימינו כאשר המשכן ובית-מקדש אינם קיימים בגשמיות. הרעיון שבכך - השכנת הקב"ה בתוך כל אחד מאיתנו, נצחי ותקף גם תמיד

הרמב"ם משווה בין מחלות הגוף למחלות הנפש, ועל-כן אפשר ללמוד מדרכי הריפוי של תחלואי הגוף על דרכי הריפוי של תחלואי הנפש

המילים 'חמץ' ו'מצה' מורכבות כמעט מאותן אותיות. גם האותיות ה' וח', המבדילות בין החמץ למצה, דומות זו לזו בצורתן. יש רק הבדל קטן

מהו היסוד לביטחון של האדם? אפילו כשיש הבטחה מפורשת של הקב"ה ייתכן שההבטחה לא תתקיים בגלל חטאי האדם; קל-וחומר כשאין לאדם הבטחה כזאת. על מה אפוא מבוסס הביטחון שיהיה לו טוב?